פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשאחיה במדינה דמוקרטית אחגוג את היום הזה

      כילד, אהבתי את חגיגות העצמאות ביישוב בו גדלתי ולא קישרתי בין החגיגות לבין הסיפור על הישוב הערבי שעל חורבותיו הוקם ביתי. כבוגר המודע להיסטוריה, אני לא חוגג. ביום בו המדינה תכיר במחיר ששילמו יושבי הארץ ותשכיל לקיים דמוקרטיה אמיתית ולא רק על הנייר, אז אחגוג

      פליטים פלסטינים חוצים את גשר אלנבי עוזבים את ביתם שעבר לשליטה ישראלית לכיוון שטח בשליטה ירדנית, 1967 (AP)
      פליטים פלסטינים חוצים את גשר אלנבי בדרגם לירדן - 1967. (צילום: AP)

      במרכז עשרת, הישוב בו גדלתי, ניצבת "הגבעה", שטח לא בנוי המכיל חורשה, קוצים וסברסים וגם מבנה עתיק שזכה לכינוי "הכיפות", בו נהגנו חברי ואני, לשחק ולפחד מהעטלפים שאכלסו אותו. כששאלתי את הורי מי בנה את הכיפות ומהו המבנה הזה, הם סיפרו לי כי מדובר בבניין שנשאר מהישוב שעמד בעבר, במקום בו בנויה עשרת, כפר ערבי בשם בשית (בית שת), ושעל פי המסורת הערבית מדובר בקברו של שת - בנו של האדם הראשון.


      כילד, אהבתי את חגיגות העצמאות בעשרת. פעם בשנה חגגה הקהילה בערב יום העצמאות במופע שכלל צעדת דגלנים, הצגה שסיפקה רגעי קאלט לא מעטים, וזיקוקי דינור להם חיכיתי במיוחד. ביום העצמאות עצמו נהוג היה לערוך פיקניק – כלומר רבים מהתושבים יצאו לעשות מנגלים בצוותא על אחת המדשאות במרכז היישוב. כילד, כמובן, גם לא ממש קישרתי בין החגיגות האהובות לבין הסיפור שסיפרו לי הורי על הישוב הנעלם בשית.


      המצב הזה השתנה כשבגרתי. הידיעה האגבית הזאת שפעם עמד בעשרת ישוב אחר שנעלם, כבר לא הייתה ידיעה אגבית בלבד, אלא סמל בעיני לכל מה שהורי הציגו בעיני כעובדה פשוטה וסתומה, ואילו מערכת החינוך לא הציגה בפני כלל – את הצד השני של מה שמוצג כאירוע מכונן ומשמח של קום המדינה, את העובדה שהיום בו קמה מדינה עצמאית ליהודים, מדינה המגדירה עצמה כדמוקרטית, הוא יום אסון למי שישב בה גם הוא לפני קום המדינה. שהיום המייצג את הניצחון שהביא להקמת עשרת ב-1954, מייצג בעיני תושבי "בשית" במקום מושבם, את היום בו ברחו במהלך "מבצע ברק" מביתם, לא הורשו לחזור, ואדמותיהם הוכרזו כנכסי נפקדים.

      כשאני מסתכל על היישוב בו גדלתי ועל השדות המקיפים אותו, אני לא יכול שלא לחשוב שכל השדות האלה עובדו בעצם על ידי אותם אנשים, שביום אחד חרב עליהם עולמם ושכיום צאצאיהם יושבים, ככל הידוע לי, ברצועת עזה.

      אישה פלסטינית מוכרת שמן זית ליד שלטי בחירות של הליכוד באזור גבעת זאב, מרץ 2015 (AP)
      מדינה שלא שולטת על חייהם של מיליוני אנשים חסרי זכויות ושבה כל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין הם אזרחים שווים (צילום: AP)

      כילד, כאמור, נהניתי מחגיגות יום העצמאות. כבוגר, המודע להיסטוריה הגלומה בחגיגות יום זה, אני מתקשה לחגוג. מבחינתי, יום העצמאות האמיתי של מדינת ישראל יבוא כשזו תכיר במחיר ששילמו יושבי הארץ על הקמתה, תתמודד עם ההיסטוריה, ותשכיל להגיע להסדר שיאפשר קיום של מדינה דמוקרטית אמיתית ולא רק על הנייר. מדינה שלא שולטת על חייהם של מיליוני אנשים חסרי זכויות ושבה כל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין הם אזרחים שווים. עד שישראל לא תכיר בכך היא תהייה מדינה בה איום "בתנועה המונית אל הקלפי" של כ-20% מהאוכלוסייה נתפש כדבר לגיטימי, מדינה שאינה של כל אזרחיה. כשאחיה במדינה עצמאית ודמוקרטית אחגוג את יום זה.


      לשאר הטורים של הפרוייקט "כך נראה יום העצמאות שלי"

      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.