כשהעורך שואל אותי על יום העצמאות שלי בעברי החילוני, לעומת היום - כאישה שילדיה מתחנכים במוסדות חרדיים, קשה לי לענות. השתיקה שלי מעוררת בו סקרנות. "אני צריכה לחשוב על זה" אני אומרת, ספק לו ספק לעצמי.
כילדה אף פעם לא לחלוטין התחלחלה בי המשמעות של היום החילוני "הקדוש" הזה. אני זוכרת את הסצנה של חגיגות עצמאות המוניים שדופקים לי על הראש עם פטישי פלסטיק או מרססים עלי ומסביבי ענני ספריי וצוחקים בקולי קולות, ואני, כילדה רצינית כזו, תולעת ספרים שכזו, הייתי בטוחה שכולם סביבי משוגעים. אחר כך התבגרתי וכבת נוער פופולרית שנמצאת במרכז העניינים, יום העצמאות סומן אצלי מראש ביומן, כלילה סוער של מסיבות עם החברה ולמחרת, כיום עם האנגאובר חזק שהעברתי ב"על האש". ככה סתם, בלי שום משמעות אמיתית מעבר למועד המסומן ביומן, חגגתי "עצמאות" של הרבה חשיבות עצמית.
חגיגות יום העצמאות של אדם יהודי שומר מצוות, רחוקות מאוד מהמציאות בה גדלתי. העצמאות אינה תלויה בהכרזה על מדינה, אלא בגבורת הנפש, בהיותך בן חורין לעסוק בתורה. כבעל תשובה אתה לומד שהחירות האמיתית היא האותיות החרותות על לוחות הברית, הסוף לשעבוד היצר, ושיום העצמאות האמיתי הוא בכלל יציאת מצרים. ומה הבעיה עם להוסיף מועדים אזרחיים ליומן? למה לא לחגוג כמו כל אזרח את הזכות הזו של ריבונות יהודית במדינת ישראל?
ככל שאתה מתבגר בחייך ולומד את הזכויות מול החובות של האזרח המדיני, אתה נקלע לדילמה בשערי הבירוקרטיה, כפי שקורה בכל מדינה מתפתחת. איכשהו התערבבו המושגים, ולקרוא למציאות האזרחית שלי היום עצמאות, היא לחטוא במידת מה לאמת שלי.
עצם המהות של היותנו ריבונות יהודית בארץ שהובטחה לאברהם אבינו, היא אכן מרגשת ולאחר אלפי שנות גלות הערך הזה אף מתעצם. אבל האם היום שבו אני מציינת את הכרזת המדינה הוא שווה ערך לכל המאורעות היהודיים שקדמו ליום זה, והפכו אותנו לא רק למדינה אלא גם לעם ולאומה?
למה היום הזה הפך לנוכח כל כך במציאות החילונית, ונחרת כבעל משמעות גדולה יותר ממועדים יהודיים שמתרחשים במקביל אליו, כמו ספירת העומר, למשל? כיצד קרה שהריבונות המדינית החליפה את הריבונות האלוהית בארץ ישראל ושעצמאות טריטוריאלית מתעלמת מהיבטים מוסריים?
בעיני, יום העצמאות ולהיות - "עם חופשי בארצנו" הוא לא עצם ההכרזה או חגיגת יום העצמאות. ההישרדות היומיומית שלנו כאומה קטנה היא זו הדורשת כל יום את ההצדקה לקיומנו או במלים אחרות, הכרזה מחדש מידי יום על היותנו עם ישראל, אומה קטנה ששרדה אלפי שנים. כאישה מאמינה, אני מעדיפה לחגוג את המועדים הגדולים שניתנו לנו בתורה ולחוות את הישראליות שלי משם, ולא ביום שסימנו על המפה הגאוגרפית את תחומי הגבול שלי.
ביום העצמאות, כשהרחובות יהיו ריקים ומרבית החנויות ובתי הקפה יהיו סגורים, אני אפתח בעוד יום רגיל של לשלוח את ילדי לבית הספר. בתודעה שלי, אני אדע שיום העצמאות היום, ושהחברים החילונים שלי עושים "על האש", ותהיה לי שוב הזדמנות לחוש את התרכובת הישראלית הזו שלתוכה צמחתי, ואת הקצוות המשונים האלה מחילונית-ישראלית לחרדית-ישראלית. היום, "בחיי החדשים", אני שומרת כל שבוע "שבת" ומרגישה את הכרזת העצמאות בעצם הזכירה היומית שלי את היותנו לעם ואומה, ומצד שני מחללת פעם בשנה את "השבת החילונית", ולא משתתפת בחגיגות המנגל וזיקוקי הדינור, ביום שהכרזה של מישהו, היסטורית ככל שתהיה, הפכה להכרזת עצמאות וליום קדוש.
לשאר הטורים של הפרוייקט "כך נראה יום העצמאות שלי"
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.