פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עם כל הכבוד, המדינה היא כלי שיכול להתקלקל

      כשהמדינה הפנתה לי את הגב בהתנתקות עוד רדפתי אחריה. אח"כ באה עמונה, וכבר לא הושטתי אליה את ידיי. לקח לי זמן לבנות את האמון מחדש. היום זהו שוב יום חג, אך המבט מפוכח, בוגר יותר. עם כל הכבוד להמנון ולסמל – המדינה היא עדיין כלי. כלי שיכול להתקלקל

      תכנית ההתנתקות (GettyImages)
      ההתנתקות (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      ב-14 בחודש החמישי, שנת 1948 ללידת ישו, 5708 לבריאת העולם, התחילה הגאולה. סולם הונח על הקרקע ושמו - מדינת ישראל. מלאכים לא עולים ויורדים בו אלא בני אדם. והוא הכלי היחיד שדרכו אפשר להגיע לעולם מתוקן. למעלה: אור לגויים, שלום עולמי, רווחה כלכלית לכל באי תבל. למטה: בן-גוריון מכריז על הקמת המדינה והבוץ של לטרון. עכשיו תטפסו.

      זו התפיסה הציונית הדתית הקלאסית. מדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה". צעד קטן לאיש העברי, צעד גדול למין האנושי. כי לאיש העברי יש תפקיד ואחריות כלפי העולם כולו, והוא לא יכול להשלים את התפקיד בלי ריבונות יהודית, כזו שמוציאה את נבואות הנחמה המרגשות מתוך דפי התנ"ך והופכת אותן לתיאור יומיומי של שוק מחנה-יהודה או מגדלי עזריאלי. וביום העצמאות נגיד "הלל" ונלבש חולצה לבנה, נתלכלך מהכנפיים במרינדה, ולא ניעלב אם יגידו שאנחנו משיחיים.

      כשהמדינה הפנתה לי את הגב בהתנתקות עוד רדפתי אחריה. ממש רצתי. "אל תברחי לנו", צעקתי, יש לנו עוד מה לעשות ביחד. והיו דמעות מפוארות של ילדים שזרקו אותם מהבית, עטופים בדגל ישראל, מנשקים בפעם האחרונה את המזוזה של הבית שתיכף יהפוך לערימת בטון. למרות הכאב וההלם, שרנו את "התקווה" בקולות סדוקים מגאווה.

      אחר כך באה עמונה, ושוטרים במדים שחורים פיצחו גולגולות נערים (200 מפגינים נזקקו לאשפוז), אז אמרתי למדינה: "את רוצה ללכת? לכי. לא רודפת אחריך יותר". כמו שאומרים הערסים: "איכס מגעילה, מי מתסכל עליך בכלל, כולה לא אישרתי אותך בפייסבוק". מדינת ישראל נפרדה מאיתנו ואנחנו כבר לא הושטנו ידיים אל גבה המתרחק. יצא לי לבקר בניו-יורק אחרי עמונה ומול שורת הדגלים במטה האו"ם שנאתי את דגל ישראל. יום העצמאות הראשון אחרי עמונה (שהיה גם הראשון אחרי ההתנתקות) היה עצוב. החולצות היו כתומות ולא לבנות.

      לקח זמן לבנות את האמון מחדש. היום זהו שוב יום חג, ואם הדגל נמרט, נשים אותו בגניזה, לצד דפי הקודש, אבל המבט מפוכח, בוגר יותר. עם כל ההדר והכבוד להמנון ולסמל – המדינה המהוללת היא עדיין כלי. כלי שיכול להתקלקל, כלי שיכול לצרום. סולם שהשלבים שלו יכולים להשתגע: להתחיל לזוז כמו בריקוד טראנס, מעיפים אותך, שתנחת על הגב. אני גאה במדינה שלי ומספרת לילדים את הסיפור על הסולם הפלאי שהתייצב ב-ה' באייר על אדמת תל-אביב, אבל באה עם חשדנות קלה לגבי יציבותו.

      פינוי עמונה (מערכת וואלה! NEWS)
      פינוי עמונה (צילום: מערכת וואלה)

      ויכוחי החמץ והתחבורה הציבורית הדגימו לנו היטב שעוד ארוכה הדרך לטיפוס משותף, שלב אחר שלב, של כולנו יחד. עם שיש לו הפרעות קשב, רגע הוא מתאחד סביב הנערים החטופים, רגע הוא מתאחד נגד ניב אסרף, ורגע הוא קרוע במערכת בחירות מכוערת וגרבוז.

      איך בכל זאת עושים את זה? לפעמים אפשר לוותר על המלחמות. מיה, חברה שעובדת כאחות במרפאת קופת חולים שנמצאת בתוך ריכוז חרדי, סיפרה לי כיצד עברה השתלמות ל"כשירות תרבותית" מטעם הקופה. צוות הרופאים והאחיות מורכב מדתיים וחילונים ואף אחד לא רואה פסול בהתחשבות אנושית פשוטה כמו קוד לבוש וקוד דיבור שלא יפגעו בקהילה החרדית שאותה הם משרתים.

      כשמדובר בחרדים, אי אפשר למשל לשלוח הודעת סמס ללקוח שמזכירה את התור הקרוב (רבים מחזיקים טלפון "כשר"), או לבקש מהלקוח להתעדכן בתוצאות הבדיקות באמצעות האינטרנט. כשרוצים להפיץ מידע כלשהו – חיסוני שפעת או סדנה לגמילה מעישון – הם תולים מודעות בבתי הכנסת ובמקוואות. כשיש קמפיין תזונתי או הגייני כלשהו, מבקשים מרבני העיר שידברו על הנושא בדרשות השבת שלהם. הקופה משלמת משכורת ל"מתאם קשרי קהילה", בן המגזר החרדי, שמקשר בין הקופה לבין הלקוחות.

      המרפאה שאני עצמי משתמשת בשירותיה נמצאת גם היא בריכוז חרדי: ב"מודיעין עילית". כשאני מגיעה לקנות משהו בבית המרקחת אני לא מרגישה בנוח במכנסי הג'ינס שלי או כיסוי הראש החלקי, ולפעמים אני משתדלת להתאים את הלבוש שלי לביקור אצל הרופא. בשמחה ובהבנה. עם כל הפמיניזם וחופש הבחירה, אני מוכנה להתחשב בצרכים המיוחדים של השכנים שלי במקום לצאת למלחמות. אולי כדאי שכולנו נלמד מקופת החולים.

      חג שמח לכולם. כשאתם מטפסים בסולם, אל תטפטפו סטייק על אלו שמאחוריכם. הם עלולים להיות טבעונים.


      לשאר הטורים של הפרוייקט "כך נראה יום העצמאות שלי"

      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

      (עדכון ראשון: 16:00)