"קודקוד קיבל כדור צלף", בקעו המילים שבישרו על הפגיעה בדימה ברשת הקשר הצה"לית ב-22 ביולי 2014, מעט לפני שנקבע מותו. סרן דימיטרי לויטס היה מפקד פלוגה בחטיבה 7 של השריון, ונהרג מאש צלפים שנורתה ממרפאה בשכונת שג'אעיה כשבועיים לאחר שהחל מבצע "צוק איתן", והוא בן 26 בלבד. "לפי תיאור החייל שלידו, הוא מתקשה להעריך אם הוא נושם, זקוק לפינוי דחוף", המשיכו המילים לצאת מהקשר. כעת, נפגשו אמו ואחיו הצעיר של דימה עם שניים מחייליו ועם מפקד הגדוד, שספד לו ברשת הקשר תחת אש, בעודם בלחימה, במפגש שבו שמעה האם לראשונה את אותם רעשים חורצי גורל מהקשר.
החמישה נפגשו בבית המשפחה שבשכונת פסגת זאב בירושלים, למקום שאליו נשלחה אשתו של מפקד הגדוד ביום שבו הוא נהרג על מנת לסייע למשפחה. במהלך המפגש, התקשו הנוכחים להסתיר את הדמעות שהגיעו יחד עם הזיכרונות מאותו היום שבו דימה הלך לעולמו. לדבריה של אמו, מרינה, הייתה לה תחושת בטן חזקה שדימה ימות כבר יום לפני שנורה. הפעם האחרונה שראתה אותו, הייתה חודש לפני מותו בטרם יצא למבצע "שובו אחים", שם פעל לחיפוש שלושת הנערים שנרצחו.
"הצלף פגע בו דרך חרך של 10 סנטימטר"
"דימה הגיע לגדוד חודש וחצי לפני תחילת המבצע מבסיס שיזפון", סיפר המג"ד, סגן-אלוף נריה ישורון. "תחת פיקודי, הוא היה בסך הכול חודש וחצי. במשך זמן מאוד קצר הוא הצליח לרכוש את האמון שלי ולטעת בי ביטחון מלא בתור מפקד". לדבריו, כבר בתחילת המבצע הוא העניק את המושכות לדימה באמונה שלמה שיידע להוביל את הפלוגה בסבך הלחימה. "מתחילת המבצע אני החלטתי שמי שמוביל את הגדוד ומי שמכניס את הגדוד ללחימה בתוך רצועת עזה זה דימה והפלוגה שלו, מאוד סמכתי עליה. דימה לקח את הפלוגה בשיא המקצועיות. כניסה ללחימה בפעם ראשונה זה לא דבר פשוט. כמי שחווה את זה כבר כמה פעמים בחיים, הכניסה היא הדבר הכי מורכב והכי קובע של איך תיראה הלחימה של הפלוגה ושל הגדוד. אם אתה נכנס טוב, אז ההמשך יהיה טוב. אם אתה נכנס צולע, אז אתה משלם על זה מחירים כבדים. לשמחתי, דימה עשה את זה בצורה מעוררת הערכה כשאת כל הגדוד הכניס אחריו לתוך העמדות ולתוך המקומות שהיינו אמורים להיכנס אליהם".
הכוח הסתבך כשפלוגתו של דימה הייתה צריכה לאבטח שיירה של דחפורים, שפעלו לפנות צירים ולמצוא מנהרות התקפיות המובילות ליישובי עוטף עזה. "זה אזור מאוד מאוד מורכב מבחינת לחימה עם טנקים" החל לשחזר ישורון את השתלשלות האירועים בעודו מחבק את מרינה. "זה שטח מאוד צפוף, עם לא מעט שטח בנוי, עם לא מעט סמטאות ומקומות שאפשר להגיע אליהם ולהילחם בהם באופן קרוב אל הטנקים. דימה קיבל משימה לבודד מרחב מסוים. הוא לקחת את הפלוגה שלו לכבוש שטח מסוים שיאפשר ליחידה אחרת שהייתה במרחב למצוא מנהרות התקפיות שהובילו עד לישובים בתוך שטח ישראל. דימה התחיל בעצם במשימה הזו כמו שהיה רגיל, כשהוא בראש של האנשים שלו. הוא היה הטנק הראשון בפלוגה. אחריו, נעו שני דחפורים במשימה. בשלב מסוים הם נעו קדימה, כך שאת כל האירוע אני יכולתי לראות - עמדתי טנק אחד ליד דימה לאורך כל האירוע".
ישורון שיחזר את הרגעים הקשים, ואמר כי "ברגע שהתמקם בעמדה שחיפתה על אחד הדחפורים שעשו את העבודה, צלף מתוך בניין של מרפאה השחיל כדור לתוך מדף המפקד שלו". לדבריו, דימה לא הוציא את מלוא ראשו מתוך הטנק, כי אם תצפת בחרך קטן של עשרה סנטימטרים - מה שהספיק לצלף של החמאס לראות את נקודת התורפה בטנק ולפגוע בראשו. "הוא הרג אותו במקום", מוסיף ישורון, ומתקשה להמשיך לשחזר. "נעשו ניסיונות חילוץ מהירים של דימה על ידי הנהג שלו, שקיבל צל"ש מאוחר יותר על ההתנהגות שלו ועל כך שהוא חילץ אותו כמעט עצמאית. יחד איתו עבדו על החילוץ גם הצוות שנמצא פה, שטיפל בדימה וניסה להציל אותו כמה שיותר מהר", התייחס המג"ד לשני החיילים שהגיעו למפגש.
"הטנק תמרן החוצה ויצא לכיוון שטח ישראל, כשהוא מבצע את כל פעולות החבירה שצריך בדרך בשביל לחבור לרופא שיוכל לנסות להציל את החיים שלו", סיפר. "לצערנו, כבר בתוך שטח עזה, כשפרמדיק שהיה עם הכוח של הגדוד פגש את הטנק הזה ובדק את דימה בדיקה ראשונית, הוא הבין שזה חסר סיכוי והוא איבד את חייו".
"ידעתי שדימה נהרג. התלבשתי וחיכיתי שהם יבואו והם באו"
מרינה סיפרה במפגש כי מותו של בנה לא תפס אותה לא מוכנה, כי אם לאחר תחושת בטן חזקה שהוא נהרג. "אני ידעתי כבר לפני (שבאו להודיע לה על מותו, י"א)", אמרה. "אני פשוט הרגשתי בשניה הזו. ידעתי שהוא נהרג. התחלתי לחכות שיבואו אליי. זה לא היה פתאומי, אני ידעתי". "איך ידעת?", תהה המג"ד. "יום לפני, הבנתי שיש מישהו שהולך להרוג אותו", ניסתה להסביר. "שיש בן אדם ספציפי שמוכן להרוג אותו. מהבוקר הייתי בטירוף מוחלט. ב-07:40 בבוקר הבנתי שדימה נהרג. התלבשתי והתחלתי לחכות שהם יבואו, והם באו. ביום שהגיעה הלחימה, ידעת ישהוא עלול לא לחזור".
לדבריה של מרינה, בגלל האינטנסיביות המבצעית שבה היה שרוי דימה, היא לא ראתה אותו כחודש לפני שנהרג. "הוא קיבל פלוגה ואז נכנסו לאיו"ש למבצע ("שובו אחים", י"א) ואז הוא ירד. הפעם אחרונה שראיתי אותו הוא בא אליי באזרחי, בחולצה ורודה וככה אני זוכרת אותו. עם חיוך מקסים. 'אמא מה נשמע?', שאל", סיפרה. "תמיד חייך, תמיד אופטימי. הוא היה מאושר שקיבל את הפלוגה הזו, דאג לחיילים ורצה מאוד לדעת כל הפרטים עליהם - אם יש בעיות ומה היו צריכים. הכי חשוב לו החיילים".
"אתה רואה שהוא נהרג ומבין זו מלחמה"
האדם האחרון שראה את דימה בחיים הוא טל קורן, הטען שלו, שישב בחדר יחד עם החייל הנוסף של דימה, טל זרעיה. "חשוב להסביר, טענים בעזה היו סגורים. המדף סגור, והם די מנותקים ממה שקורה, פחות מבינים איפה נמצאים עכשיו" הסביר קורן את המצב הקשה שבו היה נתון. "באותו רגע דימה אמר לנהג לנסוע אחורה ואז הסתכלתי על דימה. הנהג שאל, 'לאן נוסעים?'. בדיוק כשהסתובבתי, שמעתי את הירי. עדיין לא הבנתי מה קרה, ראיתי אותו צונח כיסא למטה", שיחזר בדמעות. "התחלתי לנער אותו ואז ראיתי שיורד לו דם והבנתי מה קרה".
השחזור של מותו של דימה החזיר את קורן אל מראות הקרב, כשבתקופה האחרונה ומאז שהשתחרר, הוא מנסה לשכוח. מרינה, מצידה, העניקה לו חיבוק אמהי. "אחרי שהבנו שהוא נהרג, הנהג פינה אותו", המשיך לספר. "אמר שהוא מזהה מה קורה קדימה ושהוא יכול לנסוע לבד. העברנו את דימה אחורה ועברתי לתא המפקד. ניסיתי להעביר אותנו למקום שנראה הגיוני, ראיתי איזה ח' של בניינים וחשבתי שזה מקום נורמלי לנסוע. המג"ד והסמג"ד שמעו אותנו וראו אותנו בקשר, והוצאנו אותו החוצה".
זרעיה, שפוקד את בית משפחת לויטס חדשות לבקרים, ניסה להסביר כי רק ברגע שבו נהרג דימה, הוא הבין שמדובר במלחמה. "שכבתי במסדרון האחורי כשזה קרה ושמעתי בקשר-פנים שדימה נהרג", סיפר. "צועקים, 'דימה נהרג'. אתה שומע, אבל אתה באמת לא מבין, ואז אתה נכנס פנימה ואתה רואה שהוא נהרג ואתה מבין שזו באמת מלחמה. עד אותו רגע אתה לא באמת מבין שזו מלחמה ויש הרוגים ויש דם. ואז אתה רואה אותו, ואתה מבין שזו מלחמה".
ישורון, שביקש להספיד את דימה בתדר הקשר הפנימי במהלך הלחימה, הסביר כי מאחר שלא יכול היה להגיע להלוויה בגלל הלחימה הממושכת, ביקש להקדיש מטח ירי בעזה לזכרו. "בתור מפקד, עשיתי שני דברים לאחר מותו. קודם שלחתי את אשתי נעמה לפה (לביתה של מרינה י"א)" סיפר ישורון. "ושנית, כשאתה נלחם, אתה לא יכול לאסוף את הגדוד או אפילו להוריד אותם מהטנק ולדבר איתם. מה שבחרנו לעשות בזמן ההלוויה הוא לאסוף את הפלוגה, והוריתי לירות מטח של כבוד, כמובן, למטרות לגיטימיות מבצעיות. בנוסף, העברתי את הפלוגה כולה לתדר אחד של הקשר, שכל הנהגים והתותחנים ישמעו אותו, ככה שיכולתי לתת את אותו הספד על דימה, המפקד הנערץ". ההספד של ישורון, הפך לאחד הסמלים המרכזיים במהלך הלחימה ב"צוק איתן". במהלך ההספד, המחיש ישורון את האהבה והנתינה למען חייל אחד. לאחר כשבוע, הגיע ישורון קורן וזרעיה לבית לויטס, ומאז כולם שומרים על קשר מיוחד עם המשפחה.
האח שהה 20 דקות מהמקום שבו דימה נורה
מאז שאחיו הגדול נהרג, מקפיד דניאל בן ה-21 שלא להתראיין. הדמיון המובהק בינו לבין אחיו מרחיק אותו מהתקשורת, ובאותה התקופה הוא הוצב בבסיס בכרם שלום 20 דקות מהמקום שבו נהרג אחיו. סיפורם ממחיש במעט את שחווים הורים רבים בישראל: שני אחים שנמצאים באזור הרצועה ומסכנים את חייהם. "הייתי בבסיס שלי בכרם שלום, שירתי שנתיים וחצי בגדס"ר 585, זה מרחק הליכה של עשרים דקות וההודעה תפסה אותי בתשע וחצי בלילה. המפקד שלי הודיע לי", שחזר. "לא הייתי בשטח אבל כן בעורף, והיו נפילות פצמ"רים".
לדבריו, הוא הבחין שמשהו לא כשורה כבר ברגעים שלפני ההודעה הרשמית. "הרגשתי שכולם מתנהגים מוזר. "אמרו לי להחזיר את הנשק שלי לנשקייה, ובדרך לקצין שלי, כשהרגשתי שמשהו לא בסדר, שאלתי אותו: 'קרה משהו רע?'. הוא אמר לי, 'תתיישב, יש לי משהו לספר לך'. פה כבר ידעתי. מה כבר יכול לקרות? זה או אני או הוא", אמר. "אחרי שאתה מתאפס על עצמך, דבר ראשון אתה רוצה לדעת מה עם ההורים שלך. טסתי משם לירושלים, לא לקחתי את הדברים שלי. עד היום הם שם".
מאז, מנסה דניאל לעשות כל שביכולתו על מנת לחזק את אמו ולהיות לצידה בימים הקשים. במשך התקופה, הוא מעיד כי הוא ויתר על כאבו האישי ועשה כל שביכולתו על מנת להיות המנחם של המשפחה. "אתה עסוק יותר בחיזוק מאשר להתעסק בעצמך. יש את אמא, את אבא, את אחותי. יותר מתעסק בהם מאשר בעצמי".
עם זאת, הוא מודה שכאבו האישי בהחלט שם. "היה לו תפקיד של מפקד, הוא הדריך אותי מה לעשות בצבא", סיפר. "לקראת הסוף היחסים שלנו הפכו לטובים יותר, אבל קטעו את זה". בשלב זה, קוטעים חייליו של דימה את דבריו של האח. "תראה איך הוא נראה כמו דימה בתנועות הגוף שלו", זרק קורן לזרעיה. "הוא כל כך דומה לו שזה מדהים".
זרים הגיעו לנחם ואמרו: "אנחנו עם ישראל"
בין ביקוריהם של אנשי החטיבה בבית משפחת לויטס מאז האובדן, הכינו חברי הצוות מחווה מרגשת עבור המשפחה. אחד מסמלי הטנק שלו נתלה בחצר האחורית, כשבימים אלה היא משמשת כפעוטון לתינוקות בני שנה. לדבריה של מרינה, הגעתם של חבריו ומפקדיו של דימה לביתם מסייעת לה מאוד. "זה מאוד עוזר שאנשים באים. אני מניחה שאם בן אדם בסיטואציה כזו לבד עם עצמו, זה טירוף. יש פה משהו מעבר", סיפרה. "בכלל, כל השבעה כל עם ישראל בא לכאן. דוד שלי מרוסיה היה כאן וישב אתנו, הוא היה בשוק טוטאלי. אנשים באו לכאן ושאלנו אותם 'מי אתם?', אמרו פשוט: 'אנחנו עם ישראל'".