מראה שעל הוול

למה אנחנו אוהבים לשנוא את נ' – ומה זה אומר עלינו?

סרטי "הישראלי המכוער" עלולים לעוות את המציאות. "בגלל הסרטון הייתי על כדורי הרגעה. לא ראו שם איך הוא הרביץ", סיפרה נ', שתועדה בוויכוח סוער. "אמרו 'אישה מגעילה' בלי להבין את התמונה". למה קל לשכנע אותנו שהישראלים מכוערים? "מראה שעל הוול", סדרת כתבות חדשה

03/05/2015
צילום: מתוך הסרטון, עריכה: יאיר דניאל

(האזינו לריאיון עם נ')

טוב לדעת (מקודם)

האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבי ברכיים? זו האמת

מוגש מטעם בי קיור לייזר

בשבועות האחרונים התעוררה נ' ומצאה שהפכה לכוכבת רשת בעל כורחה. נ', גיבורת הסרטון שצולם בקניון בגבעתיים והופץ באינטרנט וברשתות החברתיות בשבוע שעבר, מוצגת בזמן ויכוח קולני עם בעלים של דוכן מזון, אשר כמעט הידרדר לאלימות. בעל הדוכן הפיץ את הסרטון, ונ' מצאה את עצמה מותקפת מכל עבר. בשיחה עם וואלה! חדשות הדפה נ' את הביקורת עליה וטענה כי הסרטון אינו מציג את התמונה המלאה. "בעל הדוכן הפיץ סרטון שמראה אותי מתעצבנת, אבל הוא לא הראה מה קרה קודם. חשפתם את הפנים שלי מבלי לדעת מה קרה. אנשים נהנים מזה, והתקשורת נהנית להראות דם. אני רוצה לראות אימא שגבר מעיף את הילדה הקטנה שלה מהכיסא והיא לא תנהג כמו שאני התנהגתי".

נ' מספרת שישבה עם בתה ועם חברתה במתחם המזון בקניון, לא רחוק מדוכן המבורגרים. "הילדות ישבו לאכול, אני עמדתי עם עוד אימא, והוא נגש אלי ואמר: 'תעופו מפה, זה חלבי'. הוא לא הגיע בגישה נורמלית, הוא דרש את זה באלימות. אני ישר ביקשתי שומרים, הוא נגע במגשים שלנו ונגע בילדה, אז אני סתם הרגשתי מאוימת? הוא לא נתן לנו אפילו מקום להגיב". למחרת פתחה נ' את הפייסבוק ואת מדורי החדשות, וראתה את הסרטון בכיכובה מתפרסם בכל פינה. "היו צריכים להביא לי כדורי הרגעה. לא אכפת לי מהשם שלי, לא אכפת לי מהפרצוף שלי, יש לי ילדה בגיל בית ספר והיא לא צריכה לעבור את זה. היא יודעת טוב מאוד למה הגבתי ככה. היא יודעת שאני הגנתי עליה, לא עשיתי לה שום טראומה, אם כבר הגבר שהרביץ לאימא שלה מול הפרצוף, הוא זה שעשה לה את הטראומה. הוא אמר במשטרה שהוא מצטער שהגיע למצב הזה, שהוא עצבני ואביו בדיוק נפטר. אני בחיים שלי לא התנהגתי ככה, מעולם לא הייתי בתחנת משטרה. לא תקפו אותי ולא תקפתי".

נ' תועדה בסרטון "הישראלי המכוער": "האנשים אוהבים שיימינג". צילום מסך
"זה לא משנה אם אני אתראיין ויגידו עכשיו 'היא צודקת'. את הנזק הוא כבר עשה". נ' והסרטון(צילום: צילום מסך)

עקב ניסיונה המר, לנ' יש ביקורת מנומקת על סרטוני ה"שיימינג" (ביזוי בפומבי). לדבריה, הם חורצים את דינם של אנשים מבלי לתת להם את האפשרות להתבטא, נוטים להיות ערוכים בצורה מגמתית ומראים רק צד אחד של הסיפור. המפרסמים והמפיצים של הסרטונים אינם מביאים בחשבון את הפגיעה הקשה במי שמככב בהם ואת המחיר שיאלץ לשלם. "אנשים נהנים מזה. לראות אישה צורחת ולהגיד 'גועל נפש, אישה מגעילה' מבלי לראות את כל התמונה. זה עכשיו הטרנד. אבל הוא עיוות הכול, הראה רק את החלק שאני משתוללת. הוא לא הראה שקודם לכן הוא התנהג כמו בהמה והרביץ לאישה, עם זה אין לאף אחד בעיה".

בשונה מאחרים שתועדו בסרטוני שיימינג, נ' לא מתנצלת על התנהגותה. "אולי הייתי אמורה לחכות לשומרים, אבל הוא לא זז מאיתנו. הוא לא הרפה, לא נתן לנו רגע. אני רוצה לשמור על הילדה שלי. זה לא משנה אם אני אתראיין ויגידו עכשיו 'אה, היא צודקת'. את הנזק הוא כבר עשה. הם רוצים לראות מי זה האנשים המכוערים. בישראל אף אחד לא רוצה לצאת פראייר. צעקו עליו, אז הוא יגיב. בחיים לא התנהגתי ככה, בחיים לא קרה לי כזה דבר. אני עוסקת בתרומות, אני מכירה רק את הישראלי היפה".

האם הישראלים מאוהבים בדמותו של "הישראלי המכוער"? האם אנחנו ממהרים לקבוע כי כל סרטון שיימינג מציג אמת מוחלטת וחושף לעולם את פרצופנו הבוטה, הגס והאלים? ולמה זה בכלל קורה? סדרה של שלושה חלקים בחיפוש אחר המאפיינים הישראליים של התופעה, שכיחותה בעולם והשפעותיה על השיח הפוליטי הישראלי. כך אירוע בודד הופך לגל ויראלי של זעם, המתנפץ על ראשו של הקורבן התורן.

הצעת הנישואים המלכלכת תועדה, והזוג הושמץ ברבים. אבל אף אחד לא ידע שהם ניקו את המקום(צילום: צילום מסך, פייסבוק)

בעידן שבו לכל אחד יש מצלמה ניידת וסמארטפון, שכללו הישראלים את הבניית הדימוי של הישראלי המכוער לכדי טקס גירוש שדים שמשרת אותם. על ידי תיעוד הישראלי המכוער והגחכתו, המתעד נשאר בצד השני של המצלמה, בצד של הישראלי היפה. והעובדות? הן פחות חשובות. את הלקח הזה למדו אור ואבי עזרן בשנת 2012, כשתמונות מהצעת הנישואים הרומנטית שלהם ביער הנשיא נמרחו באתרי החדשות ובעיתונים. בלונים ורודים, סרטים, וכוסות פלסטיק תועדו פזורים בפינת חמד ביער. התיעוד פורסם לצד תמונותיהם של בני הזוג בפייסבוק של רוכב אופניים בשם יבגני ויינשטוק, שרכב ביער ונתקל בזוהמה. הפרסום הזה, אחד ממקרי השיימינג הראשונים של 'ישראלי מכוער', הפך את הצעת הנישואים לשיחת היום בישראל. אבל גם במקרה הזה נראה שהתיעוד לא סיפק תמונה מלאה של ההתרחשויות. "רק לידיעתכם, הצעת הנישואין הייתה בשעות הערב. המקום היה חשוך, לא הייתה שום אפשרות לנקות. בבוקר שלמחרת המקום נוקה. רוכב האופניים שהפיץ את הכתבה אולי הקדים אותנו בקצת, אז בפעם הבאה שיברר דברים לפני שהוא מפיץ כתבה כזאת", טען אז הזוג בעמוד הפייסבוק שלו.

פריחת הרשתות החברתיות פגשה את הטכנולוגיה המצויה בכיסו של כל אחד ויצרה שילוב נפיץ, שאחראי במידה רבה לבום של תופעת השיימינג. ואולם, ההיסטוריה של הבניית 'הישראלי המכוער' נולדה כנראה הרבה לפני כן. מספיק להיזכר במערכון המפורסם של חבורת לול בכיכובם של אריק אינשטיין ואורי זוהר. כבר שם ניתן להבחין במקורות השנאה הישראלית לכל מה שישראלי, אבל אחר: עולים מאירופה מסתכלים בבוז על עולים מתימן שהגיעו עשר דקות אחריהם לארץ. "נו ולדק, עכשיו אי אפשר יהיה ללכת לשום מקום... מלא ריח של סחוג, פלאפל, חילבה וכולרע". רגע אחר כך, העולים "הוותיקים" מתימן כבר בזים לעולים החדשים מגרמניה: "איזה יקה פוץ!" וכך זה נמשך, כשכל עלייה מנכסת לעצמה את הישראליות ומשוכנעת שהעליה שאחריה תחרב הכול.

"הביקורת נמצאת חזק מאוד בתרבות היהודית"

ד"ר איריס קלקא (צילום: יח"צ)(צילום: מערכת וואלה!)
"ההגדרה של הישראלי המכוער והתוקפני טבועה בהגדרה שלנו כצבר. הצבר אמור לייצג את האנטיתזה של היהודי הגלותי. ליהודי הגלותי הרביצו - היהודי החדש מרביץ ותוקפני"

"מקורה של השנאה העצמית טבועה בעיקר בביקורת העצמית שיש לנו על עצמנו", מסבירה ד"ר איריס קלקא, סוציולוגית וחוקרת שווקים ב-London School of Economics. "הביקורת נמצאת חזק מאוד בתרבות היהודית הגלותית, שחיה תמיד בסכנה ותחת זכוכית מגדלת. היא קיימת בצורה בוטה ביידיש ובסאטירה שהיא מביאה עמה. גם בתרבות המודרנית ניתן לראות את זה בסרטיו של וודי אלן, שבהם הוא מגחיך את האלמנטים היהודיים, את הדמויות היהודיות, את המשפחה היהודית בגולה. בסרטיו תמיד ניתן למצוא את האם היהודייה השתלטנית והתוקפנית, סוג של ביקורת עצמית כקולקטיב. כבר בשנות ה-70 וה-80 נפוץ המושג של הישראלי המכוער בהקשר לגניבת מגבות ממלונות וברזים מטורקיה והיעדר תרבות נהיגה. מראשיתה, ההגדרה של הישראלי המכוער והתוקפני טבועה בהגדרה שלנו כצבר. הצבר אמור לייצג את האנטיתזה של היהודי הגלותי. ליהודי הגלותי הרביצו - היהודי החדש מרביץ ותוקפני. תוכו של הצבר הוא מתוק ויש לו הרבה איכויות טובות, אבל מצדו האחר יש קוצים, הוא מכוער ותוקפני".

איתן אורקיבי מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, מאמין שעם כל הכבוד לרצון לעולם לא להיתפס עוד כפראיירים, בתוך תוכנו אנחנו שואפים להתקבל לתרבות המערב. "נדמה שקבוצת ההתייחסות המרכזית של הישראליות זה העולם המערבי. בעיקר אירופה. זה חלק מתסביך גלותי שאנחנו נושאים ב-DNA שלנו - מה יאמרו עלינו הגויים? כל הזמן מרגישים שאנחנו שואפים לקבל איזה אישור חברתי. כל הדיון על הישראלי המכוער, אפילו ב-2015, מתגלגל לשאלה אם ככה רואים אותנו באירופה, אם אלו הפנים שלנו ו'איזה בושות' זה עושה בחוץ. אנחנו מפעילים כלפי עצמנו קריטריונים שמנוגדים למנטליות של האזור שלנו: מזג חם, קולניות, גסות. על כל אלו אנחנו אומרים שלא יתקבלו היטב באירופה. ואם חושבים על זה, גם לא כל האירופים הם נעימי הליכות. גם הם אגרסיביים. אנחנו משקפים לעצמנו משהו מדומיין לגבי זהות או תרבות או הקשר שעמם אנחנו רוצים להיות מזוהים".

איתן אורקיבי (צילום: יח"צ)(צילום: מערכת וואלה!)
"אנחנו כל הזמן שואפים לקבל איזה אישור חברתי. כל הדיון על הישראלי המכוער, אפילו ב-2015, מתגלגל לשאלה אם ככה רואים אותנו באירופה, איזה בושות"

גם הפובליציסט דורון רוזנבלום, שעסק רבות בנושא הישראליות, מאמין שתופעת הישראלי המכוער צומחת מתוך תכונות קולקטיביות. עם זאת, בניגוד לקודמיו, הוא מסמן את המשפחתיות הישראלית כגורם העומד בבסיס התופעה. "יש עכשיו מין אופנה כזאת של ציד. לתפוס אנשים בקלקלתם, לתפוס מישהו בלשון כשהוא אומר איזו שטות. אני לא בטוח שהאקט של לתפוס מישהו במצלמות ולשלוח לרשתות החברתיות מאפיין דווקא ישראלים. מה שמאפיין אותנו זה הציד, שיש בו סוג של צדקנות ומשהו סאדו-מזוכיסטי: 'תראו, תראו איך אנחנו נראים'. אני חושב שזה נובע מכך שאנחנו לא מכירים בטריטוריה של הזולת - אנחנו לא מכירים בזכותו לדעה משלו או להתנהגות משלו. אנחנו כל הזמן שופטים זה את זה, משפיטים ושופטים".

"יש משהו במשפחתיות הישראלית הזאת שגורמת לנו להתערב בדברים לא לנו. אנגלי או צרפתי לא כל כך מתעניינים בלתפוס את הזולת בקלקלתו - ועוד לצאת מזה להכללות על "כל העם", ואיך "אנחנו נראים". אבל אצלנו כל אחד נתפס כמייצג את כולם. לכן אני אומר שאין די ניכור בחיינו, אבל יש יותר מדי ניקור. אנחנו מנקרים אחד את השני בלי סוף. ואגב, אין שום ערובה לכך שאלה שמצלמים את הישראלים המשתוללים - כעבור רגע לא משתוללים בעצמם".

"בשנת 2011 השתין השחקן הצרפתי ז'ראר דה פרדיה על רצפת מטוס. העיתונות הצרפתית לא מסגרה את זה כ'צרפתי מכוער' אלא עשתה אותו גיבור הפרשה. היא לא הכלילה את כל הצרפתים כמכוערים. אנחנו כאן עושים את זה כי אנחנו מאוד חוששים לתדמית שלנו, הקיום שלנו בישראל לעולם אינו מובן מאליו כשם שהקיום הצרפתי או הבריטי מובן מאליו", מוסיפה ד"ר קלקא.

"אותם אנשים שהופיעו בסרטונים הללו מגלים את עוצמתה של התקשורת. אנשים שלפני רגע היו אלמוניים לגמרי, אף אחד לא הסתכל עליהם, ופתאום זרקור רב עוצמה נמצא בבת אחת בתוך העיניים שלהם. בשביל מי שלא מורגל לעוצמה הזאת של הזרקור התקשורתי, זוהי חוויה מאוד מטלטלת", מסביר ד"ר יובל דרור, דיקאן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי -המכללה למנהל. "לתופעת השיימינג יש יתרונות וחסרונות, ויש לה מחירים. אנחנו הרי מקבלים קטע, אנחנו לא יודעים מה היה לפני ומה היה אחרי, אין לך הקשר, אנחנו לא יודעים אם הדייל שצעקו עליו למכור שוקולד נתן רגע קודם סטירה לנוסעת. אני רואה חלק מהמציאות, ובהתאם לכך אני שופט. זאת תמיד המגבלה של מדיה. אני לא מוציא מכלל אפשרות את העובדה שבחלק מהמקרים נגרם לאנשים עוול. ההקשר הוא לא נכון, הסיפור הוא חלקי".

"נ' אולי התנהגה בצורה אגרסיבית, אבל היא הפכה להיות אייקון של משהו בזוי. הפכו אותה לתמרור", מסכם אורקיבי. "באמצעותה אנחנו מסמנים את הנורמה, איך כן צריך להתנהג. זאת פונקציית הפיקוח החברתי". וזה יכול לקרות לכל אחד מאתנו, סתם ככה פתאום. רק תשאלו את נ'.

את תגובת בעל הדוכן בקניון לא ניתן היה להשיג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully