בערב סוכות, ה-11.10.1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, נהרג דודי - רס"ן יצחק (במבי) עופר, כאשר מטוס הסקייהוק שלו הופל מעל שמי קונטרה. 40 שנה בדיוק לאחר נפילתו של אחיו האהוב, ב- 11.10.2013, נרצח אבי, אל"מ (מיל') שריה (ייה) עופר, בידי שני מרצחים פלשתינים שהגיעו לביתו ודקרו אותו 41 פעם. לדבריהם, הם ביצעו את הרצח כמתנה לאסירי חמאס לקראת חג הקורבן.
את השכול אני מכירה מהבית. גדלתי עם השכול, עם האתוס. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תמיד היה יום קשה אצלנו בית. יום בו השתיקה נוכחת; יום בו לא שואלים שאלות כדי לא להכאיב.
היום התחיל אצלנו בטקס של הטייסת בערב יום הזיכרון, ולמחרת עלינו לקבר דודי בקריית שאול. עקב הצפיפות הרבה בבית העלמין, פותחים ביום זה מגרשי חניה בשדות שליד הכפר הירוק. בצעידה, בדרך לבית העלמין הצבאי, עוברים ליד בית העלמין האזרחי. אני זוכרת שכילדה, לא הבנתי מדוע יש אנשים שבאים לבית העלמין האזרחי דווקא ביום זה ובשעה זו. בבגרותי הבנתי שיש בינות אנשים אלה גם אנשים אשר שכלו את יקיריהם בפעולות האיבה. אז לא הבנתי את כאבם ולא ראיתי את שקיפותם.
ב-1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף את זיכרון נפגעי פעולות האיבה ליום זה, ויום הזיכרון הפך ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולת איבה". אך האם כך הוא? האם באמת נותנים מקום לזיכרון נפגעי פעולות האיבה ביום זה?
התחושה היא, כי יום הזיכרון היה ונשאר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בלבד, וכי אין מקום לשכול של נפגעי פעולות האיבה. בערב יום הזיכרון מתקיימים הטקסים בבסיסים הצבאיים השונים, נפגעי פעולות האיבה לא יצאו משום בסיס, הם יצאו מהבית שאליו תכננו לשוב. בטקסים המתקיימים במקומות היישוב השונים אין בדרך כלל אזכור לנפגעי פעולות האיבה. כבר בערב יום הזיכרון בטקסים השונים, מדביקים לדש החולצה את מדבקת ה"יזכור", מדבקת דם המכבים. גם על מדבקה זו לרוב כתוב רק "יזכור לחללי מערכות ישראל". גם במדבקה כה סימבולית אין בדרך כלל אזכור לנפגעי פעולות האיבה.
למחרת, בשעה 11:00 נשמעת הצפירה ומתקיימים הטקסים בבתי העלמין הצבאיים. טקסים מכובדים, רבי משתתפים, בהם יש שתי דקות דומייה, מטח ירי ותרועת אבל. מדברים בהם על המחיר הנורא ששילמו המשפחות השכולות על מנת שאנו נוכל לגור בארץ הזו. ואכן, אין מחיר כבד יותר מהמחיר של שורות האבן הדוממות והאין סופיות.
משפחות שכולות של נפגעי פעולות איבה אשר עולות לקבר יקיריהן בשעה זו, עומדות ושומעות את הדברים, אך מרחוק, כי לא תמיד החלקה הצבאית נמצאת קרוב מספיק לחלקה האזרחית, ולא תמיד ניתן לשמוע את הדברים.
בשעה 13:00 נערך טקס ממלכתי לחללי פעולות האיבה בהר הרצל שבירושלים. ורק שם. אצלנו, בשעה 13:00 הולכים לקבר של אבא. עוברים מהממלכתיות והטקסיות של קריית שאול, אל בית הקברות הקטן בו קבור אבי.
ביום הזיכרון, בשעה 13:00 אין שום טקס, אין דקת דומיה בה כל הארץ עומדת וזוכרת את כל אלה שנרצחו בפעולות האיבה. אלה שנרצחו בגלל שהם חיו במדינה הזו.
ביום הזיכרון, בשעה 13:00, רוב המדינה ממשיכה בשלה, מתכננת כבר את חגיגות ערב יום העצמאות.
ביום הזיכרון, בשעה 13:00,עומדות המשפחות השכולות של נפגעי פעולות האיבה ומתייחדות עם זיכרון יקיריהן.
כבת למשפחה שכולה, ששכלה בן במלחמת יום הכיפורים ובן בפעולת איבה, אני יכולה לעשות את ההשוואה הקשה הזו ולהבין, כי לשכול יש היררכיה. במקום הראשון נמצאים חללי מערכות ישראל, ובמקום השני נמצאים נפגעי פעולות האיבה. לשכול לא אמורה להיות היררכיה. יום הזיכרון הוא יום שבו אנו זוכרים וכואבים את לכתם של כל אלה שחירפו נפשם על הגנת המולדת והחיים במדינה עקובת דם זו. מי ייתן ולא יתווספו עוד רבים למשפחת השכול.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.