נוכחותו של דוד שלי בחיי הסתכמה בקופסה מצופת קטיפה כחולה וקלסר ירוק בארון שמתחת לספרייה. סרן משה קרנר ז"ל שהיה גדול ממני בסך הכל בשנה כשנפל, השאיר אחריו גזירי עיתון הנושאים את פניהן היפות של נערות התקופה, יומן אישי, מכתבי אהבה, סיכות, דרגות ועטיפות של שוקולד.
בכל שנה לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אמא שלי, אחותו הקטנה, נכנסת לאבל מחודש כאילו רק אתמול היא נפרדה מאחיה בעל הבלורית הבלונדינית והחיוך הכובש - כמו בתמונה הממוסגרת שנמצאת במדף שמעל לארון המזכרות. הוא נפל ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים סמוך לחושנייה שבמזרח רמת הגולן. הטנק שעליו פיקד ספג פגיעה ישירה מנ"ט.
בימי הזיכרון במיוחד, אבל גם בימים של חול, אהבתי לחזור אחורה בזמן ולעיין במזכרות של משה שהיה ידוע בכינויו כ"מוישיק". כשהייתי בת 16 מצאתי ביניהן מעטפה חתומה. קראתי לאמא. שתינו הבטנו במעטפה הדקיקה, השקופה כמעט, והרגשנו איך אנחנו נוגעות בזיכרון של הרגע האיום ההוא מ-1973.
גילינו מכתב שנשלח למוישיק על ידי נילי, שכנראה הייתה אהובתו באותו הזמן או אחת מהמעריצות הרבות שהיו לו (האחות הקטנה לא ידעה לאשר):
"המכתב הזה בתכנון אצלי כבר כמה ימים, אלא שעד היום קיוויתי שהנה אוטו טו והעסק נגמר. אלא שהיום (שבוע מאז שהתחיל העניין) אני כבר לא כל כך משוכנעת בכך. והסוף, לצערי, בכלל לא נראה באופק", היא כתבה באותיות עגלגלות. "פעם באיזושהי הזדמנות (לפני שיצאת למילואים, אם אני לא טועה) אמרת שאתה לא מתכונן לכתוב ובטח שלא לקבל מכתבים. אז כרגיל אני ילדה רעה, לא עושה מה שאתה אומר, ובכל זאת כותבת. איכשהו, על ידי כתיבת המכתב הזה יש לי מן תחושה שאני כביכול מדברת אתך (אוף! מתי זה יהיה??) והרי כבר אמרת לא פעם שאני אגואיסטית בצורה בלתי רגילה...".
"מוישיק", ממשיך המכתב. "אני מתכוננת להשתדל כמיטב יכולתי שלא להשתפך במכתב הזה ולכתוב את הדברים במקסימום איפוק (ותאמין לי שזה קשה לי נורא) בכל אופן אני רוצה רק שתדע שישנם מעט מאוד רגעים במשך הימים האלה בהם אינני חושבת עליך עם המון המון דאגה וחרדה."
"אנו (מפק' היחידה שלי) נמצאים מזה שבוע במקום. שאלמלא המלחמה הארורה הזו היה אפשר לתפוס בו שלוה בלתי רגילה לכמה יובלות שנים. מתחתינו כל בקעת כנרות וממול הרמה השולחנית שלנו שמכאן נראית כל כך תמימה שקטה ושלוה עד שקשה לתפוס שמתנהלת שם עכשיו מלחמה וחבר'ה צעירים נהרגים ונפצעים".
"בכלל", כותבת נילי שכנראה הייתה חיילת צעירה, "לקח לי די הרבה זמן לקלוט מה בעצם קורה מסביבי. במהומה הגדולה של אזעקת האנשים, קליטתם ואחר כך מיליון וחצי הריצות אחרי ציוד לבנות, שחרור מילואימניקיות הרות וכו'... לא בדיוק הבנתי שבעצם פרצה מלחמה במדינה הזו. ואוף, פשוט קשה לילדה שבמלחמה הקודמת הייתה בקושי בת 13 לקלוט משמעות דברים שאלה בינתיים (תוך השבוע האחרון) אפשר לומר שאני מתחילה לקבל מושגים כלשהם לגבי מה שקורה, לפחות מתוך נקודת הראות הנוראית של ביקור הפצועים בבתי חולים, הסתכלות במטוס שלנו שמתרסק במרחק של 200 מ' ממני וכו'. במקביל אני גם משתדלת לעקוב אחרי האירועים היותר מעודדים של השמדת האויב וההתקדמות בשטחו, שכמובן היחידה שלך הינה בעדיפות הראשונה. הלילה עליתי ל'הר' עם חבר'ה שלנו שהביאו אספקה לאנשים שלמעלה, הייתי צריכה לעשות את זה כמעט בשיטה של התגנבות יחידים, מאחר וישנן הוראות חמורות לגבי עליית בנות למעלה. מסתבר שאיפשהו בתת הכרתי היה טמון בי איזשהו רצון להיות קרובה אליך עד כמה שאפשר ולנסות ולחוש משהו ממה שעובר עליך".
"מוישיק! אתה בטח מת לתפוס קצת שלוה ולנוח ואני מלאה אותך בברבורים האינסופיים שלי. אני משוכנעת שיש לך בקושי זמן לנשום אבל אתה לא מתאר לעצמך עד כמה שתעודד אותי איזו מילה כתובה ממך. ועוד בקשה אחת קטנה שתשמור נורא על עצמך (ובעצם, אני משוכנעת שאתה עושה את זה). להתראות בעולם קצת יפה יותר, נילי ".
כמו כל סיפור טוב, המכתב המרגש שאותו מיהרתי להקליד מחשש שייהרס בחלוף הזמן, אבד ואיתו גם פרטיה של נילי. שעות הרגע הקצר והנדיר חזר והפך לזיכרון.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.