פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אפס ביחסי אנוש" בדרך אל הפנתיאון של סרטי העצמאות?

      "אפס ביחסי אנוש" הסרט ששבה את לב הצופים, מועמד טבעי להיכנס לפנתיאון שבו שוכנים לבטח סרטים ותיקים כמו: "הלהקה", ו"גבעת חלפון". אבל כשמתבוננים בו בצורה מעמיקה יותר, נראה שהתשובה היא לא וודאית, ולצד ההנאה הגדולה שהוא מעורר יש בו גם יסוד אפל, ואפילו חתרני

      פוסטר הסרט אפס ביחסי אנוש (יח"צ)
      אפס ביחסי אנוש (צילום: יח"צ)

      יום העצמאות המתקרב ובא, מביא איתו לצד כל הטקסים המשודרים בטלוויזיה, גם את כל הקלאסיקות הידועות של הקולנוע הישראלי, והשנה עומד להצטרף אליהם כנראה גם "אפס ביחסי אנוש", סרטה הנפלא של הבמאית טליה לביא, שיצא לפני כמה שבועות במהדורת dvd.


      לכאורה, הסרט ששבה את לב הצופים בקיץ האחרון, מועמד טבעי להיכנס לפנתיאון שבו שוכנים לבטח סרטים ותיקים ומוכרים כמו: "הלהקה", "מבצע סבתא" ו"גבעת חלפון". אבל כשמתבוננים בו בצורה מעמיקה יותר, נראה שהתשובה היא לא וודאית, ולצד ההנאה הגדולה שהוא מעורר יש בו גם יסוד אפל, ואפילו חתרני.


      במסגרת מצומצמת זו קשה כמובן לעמוד על כל מעלותיו, אבל אציין רק מעמד אחד, שהוא בעיני אחד המעמדים החזקים של הסרט, והכוונה היא לרגע שבו זוהר, הגיבורה הראשית (דנה איבגי הנפלאה והכובשת), גורסת את כל המסמכים שנמצאים בקלסרים של המשרד.


      בין אם טליה לביא התכוונה לכך ובין אם לא, יש פה בעיני מתקפה מחודדת ומבריקה על כל המערך הערכי של ה"סדר" הצבאי, ואם תרצו גם אמירה חריפה ונוקבת כלפי כל התשתית הציונית של המדינה (צריך צבא מסודר וחזק כדי שיהיה מישהו שישמור על הקיום היהודי במזרח התיכון וכו' וכו'). כלומר, היא מציגה את אותו עולם ערכי ורעיוני שטופח אצלנו לידי סוג של פר או פרה מקודשת (תגידו מה שתגידו על המדינה, אבל צה"ל שלנו המוסרי הוא מחוץ לכל ויכוח וכו') ככלי ריק שאותו היא גורסת, מטפורית וקונקרטית, לאלפי פיסות נייר זעירות.


      מובן שיש פה גם מתקפה מושחזת על הגבריות הישראלית, שהיא נציגת ה"סדר". האב המייצג את התבונה והחוק אם תרצו. אותה מתקפה מקבלת חיזוק גם בסיפור השני, כאשר אירנה, החיילת הרוסייה, מכוונת נשק כלפי אבר המין של החייל הקרבי, בעוד זה מנסה לחדור תוך פחות מ-30 שניות לתוך גופה של זוהר.

      אפס ביחסי אנוש (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      אבל יש כמובן גם הקשר רחב יותר - די אם נזכור למשל את כל שירי ההלל המושמעים פה בכל פעם כאשר קצין בכיר כזה או אחר פושט את מדיו, כדי להבין כמה עמוקה היא עדיין הסגידה הכמעט אוטומטית לכל מה שמריח אצלנו ממדים וצבא.


      מה שמרשים כמובן אצל טליה לביא הוא היכולת להגיד את כל זה במסגרת מה שמכנים בדרך כלל "קראוד פליזר", כלומר סרט שאמור לתקשר, להגיע לכמה שיותר אנשים, לרגש ולהצחיק, והוא פועל במסגרת החוקים של קולנוע מסחרי ולא של איזה סרט סטודנטים "אמנותי" שאמור לדבר רק לשניים או שלושה צופים.


      בכל מקרה יום העצמאות הקרוב, יהיה כאמור מקרה מבחן מעניין לבדוק אם הסרט, למרות תכניו החתרנים, יעשה את כל הדרך מהמשרד של השלישות עד לחיקו החמים של הקונצנזוס הישראלי.


      אז גם נדע סופית אם אקדח הסיכות שהופיע במערכה הראשונה, יצליח לעורר בנו מחשבה נוספת על המעגל שאנחנו לכודים בו כבר כל כך הרבה שנים, אבל לא פחות חשוב – לדעת שאנחנו יכולים לעשות זאת, ועדיין לשחרר לאוויר צחוק גדול ובריא.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.