בסטודיו הפיסול של יובל לופן בקיבוץ גינוסר ממתין לו כבר שבועות ארוכים הפסל של נדיה כהן ושלושת ילדיה הקטנים כרוכים סביבה. בשבועות הקרובים יועבר הפסל למשכנו הקבוע ובכך תגיע לפרקה יוזמה בת שנתיים להקמת מסלול בן שמונה תחנות בעקבות אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בדמשק בשנים 1962-1965. "נדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדנו", כתב לה אלי כהן ב-18 במאי 1965, זמן קצר לפני שהועלה לגרדום בכיכר אל מרג'ה (הקדושים) בלב דמשק. "אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה, אלא להביט אל העתיד". כמו הפסל, גם הזמן של נדיה קפא מלכת. 50 שנים חלפו מאז שכתב לה ולמשפחתו את המכתב האחרון, אך נדיה ואחיו של כהן נמצאים עדיין בעיצומו של מסע לאיסוף מידע על חייו המסתוריים של מי שכונה "גדול המרגלים בתולדות ישראל".
בינואר 1962 הפליג אלי כהן מאיטליה לביירות בדרכו לדמשק. על פי מה שסופר בארץ עד היום, כהן עלה על ספינה שהפליגה מגינואה לאלכסנדריה ומשם לבירות. על הסיפון הוא התחבר למהגר אחר שאף הוא שב למולדתו. עם הגולה האלמוני לקח אלי "טרמפ" מבירות לדמשק כשכל ציוד הריגול שנועד להעברת מידע מסוריה לישראל נמצא על הרכב. עוד סופר כי באמצעות שוחד ששילם לקצין במעבר הגבול בין לבנון וסוריה, הצליח כהן לחמוק מבדיקת הרכב ולהיכנס לסוריה, שם שכר דירה מול המטה הסורי. מסמכים שהותרו לפרסום ומקטעי עיתונים סורים משנות ה-60 שמסר המוסד לאחיו של כהן לפני כחודשיים מציירים תמונה מעט שונה. מהמסמכים עולה כי המפגש בין השניים והכניסה החלקה דרך מעבר הגבול היו דווקא מתוכננים ולא אקראיים.
"עוד לא קיבלתי את כל קטעי העיתונים, אבל ממה שכבר בידי עולה תמונה מדהימה", מספר אברהם כהן, אחיו של אלי. "בפרוטוקולים של בית הדין הצבאי המתעדים חלק מהמשפט של אלי, ביקש אב בית הדין מאלי שיגיד מי הם האנשים שהוא הכיר בסוריה. האדם השני שאלי הזכיר הוא מג'ד שיח' אל-ארד. ממסמכי הסי.איי.איי שהותרו בשנים האחרונות לפרסום עולה שמג'ד שיח' אל ארד היה בכלל סוכן של הסי.איי.איי. מתברר שאשתו הראשונה של מג'ד שיח' אל-ארד הייתה יהודיה ושבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא עזר להבריח יהודים מגרמניה". אלי אמר עוד בעדותו כי קיבל הוראה מהמפעיל שלו לפגוש את מג'ד שיח' אל-ארד בגנואה, שכן הוא יהיה האיש שיכניס אותו לסוריה.
"על פי קטעי העיתונים שקיבלתי, עוד לפני שאלי נכנס לסוריה הוא נשאר תקופה מסוימת בבית מלון בבירות ואל-ארד התקשר בנוכחותו לאיש שב"כ סורי ומבקש ממנו שיעזור לו. השב"כניק הסורי הקדים אותם והגיע עוד לפניהם למעבר הגבול בין לבנון לסוריה. הוא הפתיע אותם כשהסדיר מראש את כניסתם לסוריה וכלי הרכב, מסוג אופל קפיטן מודל 62', עבר בשלום ועליו כל ציוד הריגול. משם המשיך אלי למלון ספרא בדמשק ואל-ארד פנה לאחוזתו. עוד באותו ערב אלי הגיע לאותה אחוזה והשתתף במסיבה בנוכחות שגריר כווית בסוריה, שגריר ירדן בסוריה ושאר נציגים מהאליטה הסורית".
באותם ימים, רמת הגולן הייתה עדיין בחזקת הסורים והוכרזה כשטח צבאי סגור שהכניסה אליו הותרה רק באמצעות אישור מהרמטכ"ל הסורי. בזכות הקשרים שיצר עם גדולי השלטון בסוריה הצליח אלי כהן להיכנס אליה לא פחות משלוש פעמים, כשהוא מלווה בקצינים סורים בכירים. הוא התארח בבית המלון באל חמה, ביקר במועדון הקצינים הסורים במחנות פיק (היום קיבוץ אפיק) וראה את הכנרת והעמקים הצפוניים של הארץ אותה כל כך אהב. הארץ שבה גידלה אשתו את ילדיו.
כשחזר לדירה ששכר מול מטה המטכ"ל בדמשק, העביר למוסד מידע על מיקום המוצבים של הצבא הסורי, האזורים הממוקשים, מחסומי הטנקים וריכוזי הכוחות. מרבית המידע שהעביר כהן לישראל נותר עדיין חסוי, אולם לוי אשכול ז"ל, ראש הממשלה דאז אמר אחרי מלחמת ששת הימים: "אלמלא המידע שהביא כהן, צה"ל היה אנוס לגייס מספר גדול יותר של חטיבות ללחימה ברמת הגולן". בסמוך לגבול החדש שנקבע אז עם סוריה יוצב הפסל של נדיה, משקיפה מבעד לתימרות העשן של מלחמת האזרחים וממתינה עם ילדיה הקטנים להשבת עצמותיו של אהובה.
"לאורך כל השנים אני עוקב באדיקות אחר הפרסומים בתקשורת הערבית והעולמית", מספר אברהם כהן, אחיו של אלי. "באתרי האינטרנט נחשפתי לסקירות ולפרסומים בעולם כמעט בכל השפות, כולל בשפה הסינית. מתברר שלערך 'אלי כהן' יש הכי הרבה פרסומים ואזכורים דווקא בשפה הערבית. יותר מאשר בכל שפה אחרת. כהן מסוקר באתרים הערביים, כולל באתרים הסורים, ביראת כבוד הגובלת בהערצה. המשורר הלאומי הסורי סלימאן אל עיסא כתב ב-1965 שיר הלל על אלי כהן. השיר נפתח במילים 'מבקש סליחתך יא כהן, יא אבו אדר, אבי המהפיכות והמהפכנים (המשורר מייחס לו את מהפכת הבעת' ב-1963). אמנם השפלת אותנו עד עפר, הרסת את ביתנו לנצח, אבל זה מגיע לנו'. בלוגר אחר באחד האתרים הסורים כותב שהנספח הצבאי בשגרירות הסורית בארגנטינה, אמין אל חאפז, לא שיער שהאיש היושב מולו במשרדו בבואנוס איירס יביא לשינוי דרסטי והרסני במפת המזרח התיכון למשך השנים הבאות ובהן האביב הערבי".
אלי כהן נולד באלכסנדריה בדצמבר 1924, להורים שהיגרו למצרים מחאלב שבסוריה. הוא היה בן שני למשפחה בת שישה בנים ושתי בנות. בעוד משפחתו עלתה לארץ עם קום המדינה, נשאר אלי במצרים ופעל למען התנועה הציונית. כבר בשנות ה-50 נקשר שמו בפעילות המודיעין הישראלי, אחרי שנלכד בחשד למעורבות בפרשה שזכתה לימים לכינוי "עסק ביש". ב-1955 הוצאו להורג שני ראשי התאים החשאיים היהודים בקהיר ובאלכסנדריה, ד"ר משה מרזוק וסמי עזאר. אלי נלכד אף הוא בחשד למעורבות בפרשה, אך זוכה מחוסר ראיות.
ב-1957 עלה לארץ וחמישה ימים אחר כך חתם על הצהרה כי הוא מוכן לבצע שליחות במדינה ערבית. בתחילה הועסק כמתרגם של חומרים מערבית לעברית. בקשתו להשתלב בתפקיד מבצעי יותר נדחתה מתוך חשש כי התיק שנפתח לו במצרים בפרשות ה"עסק ביש" יסכן אותו. ב-1959 נשא לאישה את נדיה, השניים קנו דירה בבת ים ואלי החל לעבוד במשביר הגדול. בזמן שציפו להולדת בתם הבכורה פוטר אלי מעבודתו, אולם הרגיע את רעייתו הטרייה והבטיח שבתוך כמה שבועות הוא ימצא עבודה חדשה. כהן הגיע לאגף המודיעין של צה"ל ובמאי 1960 גויס ליחידה למבצעים מיוחדים "קיסריה".
לנדיה סיפר כי התקבל לעבודה במפעל סודי שקשור לממשלה. ההכשרה לתפקידו החדש כמרגל כללה תרגילים לחידוד הזיכרון, זיהוי מעקבים והתחמקות מהם, לימוד מנהג האיסלאם, ותרגול הניב הסורי. ב-1961 נשלח לארגנטינה עם דרכון צרפתי, שם נבנתה לו דמותו החדשה: כאמל אמין ת'אבת, איש עסקים, גולה סורי החי בארגנטינה ורוצה לחזור למולדתו. הוא נטמע בקהילה הסורית בארגנטינה וקשר קשרי ידידות עם גורמים המקושרים לשלטון הסורי ואף עם הנספח הצבאי הסורי בבואנוס איירס, אל"מ אמין אל חאפז, שכשנתיים אחר כך הפך לנשיא סוריה במסגרת הפיכת הבעת'. בין חבריו הקרובים היה גם עבד אל לטיף אל ח'שן, עורך העיתון "הדגל הערבי" בארגנטינה (עיתון דו לשוני בספרדית ובערבית). אל ח'שן צייד את כהן במכתבי המלצה שנועדו לגורמים במוקדי הכוח בשלטון בסוריה ולראש רשות השידור בדמשק. האחרון אף שיבח אותו בראיון שקיים עמו בתחנת הרדיו הממלכתית על חזרתו למולדת. משם נסללה דרכו לאותה הפלגה עם סוכן סי איי איי, שהציבה אותו בלב המשטר סורי.
כהן לא בזבז זמן וטווה קשרים עם האליטה וצמרת השלטון הסורי במהירות רבה. לייטנט מעזה זאהר אל דין, אחיינו של הרמטכ"ל הסורי, וסאלים חאתום, מפקד הקומנדו הסורי (ולימים אחד השופטים במשפטו של אלי כהן) התארחו בביתו בדרך קבע. כהן אף הצליח להסתנן להנהגה הארצית של מפלגת הבעת' בסוריה. הוא ארגן מגביות למימון פעילות המפלגה, הופיע באסיפות תעמולה מטעמה, נכח בתמרוני שריון ואף יצא לשליחות "פיוס" אצל ראש ממשלת סוריה לשעבר צאלח אל ביטר, שיצא לגלות ביריחו לאחר שהודח מראשות הממשלה. קצינים ראו בו מפתח לקידום בשל קשריו עם בכירי הממשל ומסרו לו סודות צבאיים ומדיניים רגישים.
במשך שלוש שנים שידר אלי כהן תשדורות מוצפנות לגורמי מודיעין ישראלים מדי יום. התשדורות כללו מידע מדיני וצבאי רגיש, דיווחים על מוקדי הכוח, מינויים ויחסים פנים מפלגתיים, תנועת מטוסים, תכניות, עסקאות, שיתופי פעולה עם המשטר הסובייטי וכן ביצורים וסדרי כוחות בסוריה בכלל וברמת הגולן בפרט. באותם ימים גורם המתיחות העיקרי עם סוריה היה החשש של ישראל כי בכוונתה של סוריה להטות את מי הירדן, ובכך לגרום למשבר גדול במשק המים. באחד הנשפים לכבוד עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון, יצר כהן קשרי ידידות גם עם קבלן העבודות הציבוריות ומהנדס המתקן להטיית מי הירדן. על סמך המידע שדלה והעביר לגורמי המודיעין בישראל, הפציץ צה"ל את המתקן בטנקים ובמטוסים והשמידו באופן שלא אפשר את שיקומו. כהן אף העביר מידע על תכניות הסורים לחבל בפרויקט המוביל הארצי, שבנייתו הושלמה ביוני 1964.
שמואל שגב, איש מודיעין, עיתונאי וסופר שחקר את קורותיו של אלי כהן, סיפר בריאיון לעיתון "מעריב" כיצד כהן סיכן את עצמו לעיתים כשלא הצליח להתגבר על הרגשות הלאומיים והדתיים שלו. שגב סיפר כי למד ממקורותיו במודיעין כי כהן היה מסתגר בביתו בשבתות ומאזין לשידורי הספורט בקול ישראל. "באחת ההזדמנויות, כשהובסה קבוצת כדורגל ישראלית ששיחקה מול קבוצה זרה, הוא לא התאפק ושלח מברק לארץ בו כתב ש'הגיע הזמן שנלמד איך לשחק במגרש'".
גם באחד מחגי הפסח אותם העביר בדמשק, התבודד כהן בביתו ולא פגש אף אחד מחבריו. לא ברור עד כמה הדברים הללו מדויקים, אבל לפני כשנתיים הם קיבלו חיזוק מעדות נוספת שהגיעה למדריך הטיולים גיל ברנר, שיזם את הקמת מסלול הטיולים בעקבות כהן ברמת הגולן. "זה היה לפני שנתיים, כששמעתי ממקור ראשון כיצד בפסח הראשון של אלי כהן בדמשק, הוא הסתכן רק בשביל לקיים את מצוות אכילת המצה. הייתה לי קבוצת מטיילים של גמלאים מפתח תקווה ושמתי לב שבסוף האוטובוס יושבות שלוש נשים ולא מקשיבות. אחרי ההסבר שנתתי ניגשתי אליהן ושאלתי אם ההסברים לא מעניינים אותם. אחת מהן התנצלה והסבירה לי שהן לא מבינות טוב עברית, כי הן עלו לארץ מסוריה רק בשנים האחרונות", מספר ברנר.
"שאלתי אותן אם הן שמעו על אלי כהן, המרגל שלנו בדמשק. בהתחלה הן נרתעו וניתקו מגע, אבל אחר כך המבוגרת שבהן סיפרה לי בערבית שלאבא שלה הייתה חנות לצורפות ונחושת בשוק אל חמדיה שבדמשק. בפסח של שנת 1962, כשהיא עוד הייתה ילדה, ניגש כהן אל אביה, אותו הכיר כסוחר יהודי. 'אדון יוסף, אני מת מרעב, תביא לי איזה פיתה לאכול', ביקש כהן. אביה ענה לו: 'אדון כאמל, אנחנו יהודים. אנחנו לא אוכלים פיתה בפסח, אנחנו אוכלים מצות'. אלי השיב לו: 'מה זה מצה? לא משנה, תביא לי מצה, אני מת מרעב'. אחרי שאביה הגיש לו את המצה, כך היא העידה, אלי לקח את המצה, הלך לירכתי החנות ובירך עליה בסתר. בכך קיים את מצוות אכילת המצה".
"אני שותקת כבר 50 שנה"
למרות החשדות שעלו בקרב אשתו ובני משפחתו, המשיך כהן לשמור באדיקות על הסוד הכמוס שלו. "הוא ביקר בארץ אחת לחצי שנה ושהה כאן בדרך כלל חודש. אבל גם כשהוא היה בארץ, רוב הזמן הוא היה יושב בצד עם מישהו מהעבודה ומבקש ממני שאשתדל לא להקשיב, או שהוא היה הולך להיפגש עם המפעילים שלו במשרדי המודיעין", משחזרת נדיה כהן, אלמנתו. "החופשות שלו היו מרות בשביל סופי, בתנו הבכורה, שהייתה בת ארבע כשהוציאו את אלי להורג. היא הבינה שהיא שונה, שאין לה אבא, שכל האבות באים כל ערב הביתה ואנחנו לבד, בלי ערב שבת, בלי חגים, בודדים. הרגשתי שהוא עוסק במשהו חשאי. הייתי אשתו, לא הייתי צריכה לחפש הרבה. אני לא מטומטמת, אבל הוא היה בעלי והייתי צריכה לשתוק, כמו שאני שותקת כבר 50 שנה".
כאשר סיים כהן את שהותו בארגנטינה ויצא לשליחות בדמשק בראשית 1962, הושאל אחיו מוריס מעבודתו במשרד הדואר והתקשורת ליחידת מודיעין. תפקיד היחידה שבה הוצב מוריס היה לקלוט את המברקים המוצפנים מהסוכנים של ישראל בארצות ערב, לפענחם ולתרגמם לעברית. איש מהם לא ידע על תפקידו של השני. אבל השאלות האישיות שנהג אלי לכתוב בסוף המברק סיפקו למוריס רמזים לגבי זהותו האמיתית של הסוכן. בתחילה שאל אלי האם בתו הקטנה המכונה "פיפי" החלה כבר ללכת, אולם שאלה שהגיעה במברק מאוחר יותר לא הותירה מקום לספק. "האם נדיה קיבלה את מכונת התפירה מסוג זינגר ששלחתי לה מאירופה?", שאל הסוכן האלמוני. "כשמוריס הלך לבקר מיד אחר כך את נדיה, הוא ראה אצלה מכונת תפירה חדשה והיא סיפרה לו בגאווה שאלי שלח לה אותה מאירופה", משחזר אברהם כהן, אחיהם של השניים.
"באחת הפעמים אלי עקץ את מוריס ואמר לו 'הסנדלר הולך יחף? אתה עובד במשרד הדואר והתקשורת ואין לך עדיין טלפון?' מוריס השיב לו: 'דווקא קיבלתי', והכתיב לו את מספר הטלפון בדירתו השכורה של אלי בדמשק. אלי הפסיק את השיחה, לקח את הג'יפ הצבאי שהעמידו לרשותו בחופשותיו בארץ, נסע למפעילים שלו והתלונן בפניהם שהם מפקירים את הביטחון שלו. 'איך הטלפון שלי בדמשק נמצא אצל אחי?'", הטיח בהם.
בין יולי לאוגוסט 1964, כחודשיים לפני הביקור האחרון של אלי בארץ, קיבל מוריס מברק שהפר את שלוותו. המברק הגיע מאחיו בדמשק והיה רצוף באותות מצוקה. "מוריס נכנס לפאניקה והתחיל לצעוק, אבל אלי הגיע בסופו של דבר לארץ במהלך ספטמבר 64'", משחזר אברהם כהן.
אחרי שתי בנות, סופי ועירית, נולד לאלי ונדיה בן, שי. האב הטרי הגיע הישר לברית המילה של בנו היחיד, אבל סימני המצוקה ניכרו בו היטב. "הוא היה מאוד עצבני וחסר מנוחה. זה לא היה אלי שהכרתי", משחזרת נדיה כהן. "במהלך הברית הוא צעק על אמא שלו 'הידיים שלי באש', והתנהג באופן מאוד חריג ולא אופייני. האור בעיניים שלו כבה. הרגשתי במצבי הרוח שלו, בתנועות הגוף שלו, שהוא לא רצה ללכת. ניסיתי לשכנע אותו שיישאר, אבל הוא אמר שהוא לא יכול. שנשארה לו עוד חצי שנה ושאז הוא חוזר לתמיד".
כשחזר כהן לדמשק הוא גילה שאנשי המודיעין הסורי כבר ערכו חיפושים בביתו בזמן שנעדר. הם לא מצאו דבר. שכניו הסתכלו לעברו במבטים חשדניים וחבריו התרחקו ממנו. בינואר 1965 פרצו כוחות הצבא לביתו ותפסו אותו "על חם" בשעה ששידר לישראל. המבוכה הגדולה של צמרת השלטון הסורי הביאה למשפט בזק במהלכו לא הסכים בית המשפט הצבאי לאפשר לסנגור שנשכר לטובתו לייצג אותו. פחות מחמישה חודשים אחר כך, ב-1 במאי, גזר בית המשפט הצבאי את דינו של כהן למוות בתלייה. לפנות בוקר ב-18 במאי הוצא אלי מתאו והובא בתחילה לתחנת המשטרה הסמוכה לכיכר אל מרג'ה. שם כתב את המכתב האחרון למשפחתו ולנדיה אשתו ואם ילדיו. מילותיו האחרונות לרב של יהודי דמשק היו: "אמור לאשתי שמילאתי את חובתי עד תום". בשעה 3:25 שעון ישראל, הועלה אלי כהן לגרדום וגופתו נותרה תלויה כשהיא מכוסה בסדין לבן ועלייה כתב האישום עד לשעה 10:00 בבוקר לעיני העוברים ושבים בכיכר הסואן.
מכתב מלא באותות מצוקה
"כשמוריס קיבל אות המצוקה של אלי, חודשיים לפני הפעם האחרונה שהוא חזר לארץ, כולם היו במתח מה יעלה בגורלו. שנים שאני מנסה לחקור על מה היה אות המצוקה שהוא שידר ואני חושב שהגעתי לגילוי", מסכם אברהם כהן. "בנובמבר 2011 קיבלתי מייל דרך האתר של אלי והכותרת שלו הייתה "מפגש קרובים" באנגלית. פתחתי את המייל ושם היה כתוב 'שמי ג'ריר אל אטסי, אני בן 48, אני לא יודע אם אתם יודעים אבל אבי נתלה באותה כיכר בדמשק, כשלושה חודשים לפני אלי'. ידעתי על פרשת הוצאתם להורג של פרחאן אל אטסי ושל רס"ן מועין אל חכמי שהיה בחיל הים. עד לאותו מייל אמנם הייתה לי תחושה שהפרשה שלהם קשורה לאלי, אך לא יכולתי להוכיח זאת".
"ביקרתי אותו ואת אמו בניו יורק. משפחת אטסי הייתה משפחה מאוד מכובדת בסוריה. האשם אל אטסי, בן המשפחה, כיהן כנשיא הראשון של סוריה עם קבלת העצמאות שלה ב-1946. פרחאן אל אטסי שנתלה בכיכר אל מרג'ה בדמשק לפני אלי, היה בשנות ה-60 סטודנט בארצות הברית. הוא התחתן שם עם נוצרייה מארונית והסי.איי.איי גייס אותו והחזיר אותו לסוריה. התפקיד שהוטל על השניים היה להשיג אמצעי לחימה סובייטים מתקדמים ולהעביר אותם לשגרירות ארצות הברית בסוריה". אל אטסי הפגיש את אברהם כהן עם אמו. "היא כל הזמן בכתה וסיפרה לי שהם היו שכנים של אלי בסוריה ושמי שעבד עם אלי היה בעיקר פרחאן", משחזר אברהם כהן.
"אני חוזר לארץ ופתאום אני קורא בעיתון שנדיה קיבלה מארכיון צה"ל קלסר של מסמכים מפרוטוקול ישיבה 2 של המשפט, אשר הותרו לפרסום. היה לי פרוטוקול מתומלל לעברית עד עמוד 19 וכשהגעתי לארכיון מצאתי בין המסמכים שהופיעו בדיסק את עמוד מספר 20. הוא היה ללא כותרת ובודד אחרי מסמכים שונים שלא היו קשורים אליו. רק אחר כך גיליתי שהעמוד הזה מסיים את הפרוטוקול של ישיבה מספר 2 במשפטו של אלי. שם גיליתי שבתשובה לשאלת החוקר, אלי קשר את עצמו לרס"ן מועין אל חכמי: 'היום היה גשום ועליתי אליו לקומה רביעית. דיברתי עם הרס"ן ואמרתי לו שהאמריקנים מוכנים לשלם 50 אלף דולר'. אחרי שהם נתפסו אלי כנראה הרגיש שטבעת החנק מתהדקת סביב צווארו ולכן הוא שידר אותות מצוקה".
בביתה שבהרצליה יושבת נדיה, כועסת עדיין על ההתעלמות מהסימנים ואותות המצוקה הברורים של בעלה. "כשאלי הגיע לפה בפעם האחרונה, הסורים כבר טמנו לו שם את המלכודת ואלי ידע שהוא הולך אל מותו", היא מסכמת. "ברגע שהוא מת אני מתי איתו ונשארתי מתה מהלכת למען הילדים שלי. אני מחכה כבר חמישים שנה שיביאו ארצה את עצמותיו של אלי. הגיע הזמן שהוא יובא למנוחת עולמים באדמה שהוא כל כך אהב, באדמה שכל חייו הוא נלחם למענה אבל כמעט ולא זכה לחיות בה".