פתגם אמריקאי מוכר גורס ש"אם זה לא שבור, אל תתקן את זה". רבים מייחסים את הפתגם לג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארה"ב וגיבור מלחמת העצמאות, שהתכוון להזהיר נגד פעולות שאינן נכונות או חיוניות, ושמייצגות שיקול דעת מוטעה, שיפוט לקוי והיעדר ראייה קדימה. כעת, כאשר הבחירות לכנסת מאחורינו ומקבלי ההחלטות נכנסים לתפקידם, אני ממליץ להם להיזכר בפתגם הזה ובמסקנותיו.
בימים האחרונים נשמעות התבטאויות רבות של פוליטיקאים המצהירים על שינויים שהם מתכננים לעשות בקדנציה הקרובה. המילה הפופולארית ביותר היא "רפורמה"; רפורמה בבריאות, רפורמה בשוק הדיור, רפורמה במשרד האוצר ועוד. מבחינת נבחרי הציבור שלנו מדובר ב"מילת קסם", שמוכיחה כביכול את העשייה שלהם, ויכולה להוות תשובה לשאלה העתידית "אז מה עשית?".
נהוג לחשוב גם שהציבור נוטה לזכור את העובדה שהתקיימה רפורמה, ופחות את תוצאותיה. אבל ההיסטוריה, כמו גם מבחן התוצאה, מראים שרפורמות רבות לא רק שאינן משיגות את מטרתן, אלא אפילו נכשלות ומותירות את המדינה במצב פחות טוב שהיה לפני כינון הרפורמה.
דוגמא טובה היא "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" משנת 1994, חוק המסדיר מתן שירותי בריאות לתושבי ישראל באמצעות קופות החולים. חוק זה, הידוע יותר בשם "רפורמת הבריאות של חיים רמון", אמור היה לשפר את מערכת הבריאות שלנו אבל בפועל לא עשה זאת, כאשר כיום אזרחי ישראל משלמים יותר ומקבלים פחות מבעבר.
רפורמה נוספת היא "רפורמת הפרגולות" של שר הפנים גדעון סער, שעברה בשנה שעברה (גלגול מתקדם של "רפורמת המרפסות" של רה"מ נתניהו, שהייתה תקועה כחמש שנים). מטרתה הייתה להפחית את הביורוקרטיה וזמני ההמתנה לאישורים בתחום תוספות הבנייה והשיפוצים הקלים ולפשט הליכים בתחום תכנון והבנייה באמצעות מתן זמן קצוב למדינה למענה לפניית האזרחים. בפועל, לא השתנה דבר והסבך הבירוקרטי נותר כשהיה.
ישנן כמובן גם רפורמות מוצלחות, שלאחרונה יש גורמים הרוצים לשנות גם אותן. אחת מהן אני מכיר היטב; חוק הסיעוד, שנחקק ב-1986 והחל את דרכו ב-1988, שינה את פני הטיפול באוכלוסיית הקשישים במדינת ישראל. חוק זה, הקיים בחמש מדינות בלבד, הפך את ישראל לאחת המדינות המתקדמות בעולם מבחינת הטיפול בקשישים; הוא מקנה לכ-170,000 קשישים סיעודיים עזרה חיונית בבישול, רחצה, היגיינה, רכישת תרופות וניהול חיי היומיום, מספק פרנסה לכ-100,000 מטפלים ומטפלות שרובם ישראלים, מניע את מערכות הרווחה הקהילתיות, הביא להתפתחותו של תחום הסיעוד באוניברסיטאות ולהקמת פקולטות לעבודה סוציאלית, גרם לפיתוח שירותים נוספים כמו מרכזי יום לקשישים, המעניקים לקשישים מסגרת יומית בה הם פעילים ומנצלים כראוי את שעות הפנאי הרבות שלהם ועוד.
מעטים זוכרים כי בטרם נחקק חוק הסיעוד היקף השירותים שניתנו לקשישים סיעודיים היה נמוך משמעותית וגרם לסבל רב, משפחות הקשישים נדרשו להיטלטל בין מספר רב של גורמים ממשלתיים ושל מוסדות קהילתיים, וגם העלות למדינה הייתה גבוהה יותר (עלות אחזקת קשישים במסגרת מוסדית סיעודית גבוהה הרבה יותר למדינה מאשר סיוע להם בסביבה הביתית).
לסיכום, כמובן שאיני נגד רפורמות באופן גורף. עם זאת, ניסיון העבר הראה שלא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש. יש ערך גם לתהליכים והמשכיות, ולפעמים עדיף להשאיר או לשפר את הקיים. לכן, חשוב שמקבלי ההחלטות יזכרו שבטרם מכוננים רפורמה, חשוב לבחון היטב מה המצב הקיים ולבחון את התועלת הציבורית מהשינוי. ייתכן מאוד שהם יופתעו ממה שימצאו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.