כשהרב הראשי האשכנזי לישראל, דוד לאו, למד בכיתה ג' בתלמוד תורה "אהל יעקב" בתל אביב, הוא חיכה ליום השואה. לא בגלל שאביו, הרב ישראל מאיר לאו, נהג לספר את הסיפור המפורסם על השחרור ממחנה בוכנוולד, אלא דווקא בשל הסיפורים של מורו זלמן שטיימן, שנהג להציג לתלמידיו בקביעות את המספר שעל ידו ולספר להם את כל מה שעבר עליו ועל מיליוני יהודים נוספים. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אחרי 40 שנה שלא ראו זה את זה, נפגשו השניים בביתו של שטיימן בבני ברק ביוזמת וואלה חדשות.
את הרב לאו אנחנו פוגשים בכניסה לבניין מגוריו של שטיימן, וההתרגשות ניכרת על פניו. "יום השואה עבורי זה המורה שטיימן, הייתי מחכה לסיפורים שלו כל שנה מחדש", הוא אומר. כשנכנסים אל הבית מבינים כי שטיימן עצמו מתרגש לא פחות. הוא ורעייתו, יחד עם בני משפחה נוספים, מחכים בסלון הדירה הקטנה, ומשחזרים עם דמעות בעיניים את מה שעברו בתקופת השואה. "אני מעריך את הרצון להפיץ בציבור את מה שקרה", אומר שטיימן ללאו, "זה חשוב מאוד שיבינו מה שקרה".
לקריאה נוספת:
חייה הסודיים של יהודייה בבירת האימפריה הנאצית
בתה חזרה הביתה מהצהרון עם טלאי צהוב: "אנחנו מזועזעים"
"עזבו הכול ובאו": 800 בני אדם ליוו את הניצול שמת בערב יום השואה
המפגש בין השניים מעלה זיכרונות אצל לאו, שנזכר בילדותו, ובשטיימן שהיה נער בתקופת השואה ושרד את הזוועות. "תמיד אמרו לי שגדלתי על המושג שואה - אבי עם הסיפור המפורסם, הסיפורים ששמעתי על הסבים והסבתות משני הצדדים - והתעניינו אצלי מה זה עבורי יום השואה", מספר לאו. "תמיד אמרתי שהיום הזה הוא עבורי המורה שטיינמן, שעומד ומספר סיפורים על מה שעבר. היינו מחכים לזה. בבית הספר ידענו שמי שמרגיש ומספר ויודע - זה אתה".
השניים מדגישים בשיחתם החשיבות ללמד ולהשמיע את סיפוריהם של היהודים שמסרו את נפשם כדי לשמור על הגחלת היהודית בתוך המחנות והגטאות. "הבוקר, כשהתעטפתי בטלית והנחתי תפילין, הרגשתי שאנחנו מנצחים אותם", מסביר הרב הראשי לאו. "כי הרי מה הם רצו? לחסל את הגזע היהודי ואת מה שהוא מסמל. הם אמנם לא קיימים, אבל זו התשובה שלנו".
שטיימן מהנהן בהסכמה: "סבא שלי קרא לי יום אחד, ואמר לי יש לי דבר אחד לבקש ממך, בקשה אחת אלייך. שלא יהיה יום שלא תניח בו תפילין. המלים שלו מצלצלות לי כל הזמן". גם הרצון לספר לתלמידיו על זוועת השואה, מתי זה קרה ומה בדיוק אירע שם, היה אחד מהאתגרים של המורה של לאו. "השתדלתי כל יום זיכרון לספר לתלמידים שלי", הוא אומר. "כמובן בזהירות, שלא לפגוע ברגשותיהם, על כל מה שעברנו".
הרב הראשי משיב למורו הנערץ ואומר כי הוא אכן עשה זאת ברגישות המתבקשת. "הוא הצליח שלא לעשות זאת בצורה טראומתית. יש לי את הזכות לבוא ביום השואה, לבוא ולומר לך: הסיפורים וההדגשות שנתת מחלחלים עד היום. היה לנו ברור שהיום הזה הוא יום רציני, ולא זמן להשתובבויות". הרב נשאל איך מעבירים ערכים אלו גם לילדים של היום, והוא משיב: "משמיעים להם את הרב שטיימן, מראים להם את הדמויות ואת הגאווה שלהם".
בנסיעותיו בעולם, מספר הרב לאו לשטיימן, הוא נתקל במכחישי שואה. "העדויות שלכם מסייעות בנקודה זו. להאמין? זה דבר שאתה רואה או לא רואה. כשאתם כאן, מספרים ומדברים, אין אחד שלא יאמין שזה אמתי", הוא מספר.
"מחר יוציאו אותך להורג"
הרגע המרגש במפגש מגיע עת מספר שטיימן לתלמידו לשעבר על קורותיו בשואה. "חזרנו מהעבודה, עברנו בשדות. ראיתי תפוח אדמה. חשבתי לעצמי 'איך אני מרים את זה? איך אני מסתיר את זה מהנאצים?' בשער של הגטו תמיד בודקים אותנו. סיכנתי את עצמי, התכופפתי והרמתי את זה. לא יכולתי להחזיק את זה ביד, אז קשרתי אותו עם חוט בתוך המכנסיים.
"כשערכו עליי חיפוש בכניסה למחנה, מצאו את תפוח האדמה והודיעו לי שמחר יוציאו אותי להורג בפני כל האסירים. חשבתי מה ואיך לעשות, ניסיתי להפעיל קשרים ולא הצלחתי. לבסוף התכנית שלהם לא יצאה לפועל. נגזר עליי לחיות ולהקים משפחה", שחזר שטיימן.
לצדו של שטיימן יושבת רעייתו, חיה מרים, וגם היא מספרת בשטף על שקרה לה באותה תקופה. "אני לא מפסיקה לחלום על כך בלילות, אני מעירה את זלמן בלילות כי קשה לי", היא אומרת בכאב, "אבל אני רוצה לדבר על זה כדי שכולם ידעו מה עברנו".
בני הזוג מחייכים כשבתו של שטיימן, מורה אף היא, מספרת על גאוותו של אביה - התלמיד שהפך לרב הראשי. רק אחרי שהרב לאו עוזב את ביתו, מסכים שטיימן לחשוף איך היה תלמידו המפורסם: "בעל דרך ארץ, ידע לשמור על עדינות, בלט והצטיין בהופעות ובמסיבות הכיתתיות. גם המורים העריכו אותו מאוד. היה עם מי לדבר. ההתנהגות שלו הייתה כמו של אדם מבוגר. הוא גם ידע הרבה".
לפניות לכתב יקי אדמקר: yakiadamker@gmail.com