הוא היה היא, היא הייתה הוא – ועכשיו הם זוג

שעת לילה מאוחרת בפינת הרחובות מונטפיורי ונחלת בנימין בתל אביב. היא בלונדינית גבוהה, עדינה ומרשימה, לבושה בשחור. הוא מחזיק לה את היד, זיפים מכסים את עור פניו העדין. הוא שרירי – בכל זאת, מאמן כושר – ובטוח בעצמו. כל עיני העוברים והשבים נשואות אליהם, אך דווקא העובדה שמדובר בזוג טרנסג'נדרים חולפת לידם. מה שמושך את תשומת הלב הוא הפרש הגובה ביניהם. היא מטר שמונים, והוא נמוך בהרבה.

אנחנו נכנסים לבר גיי פרנדלי בשכונה, וגם שם הם לא חומקים מהמבטים. "קודם כל מסתכלים עלינו בגלל הבדל הגובה. לא קולטים את הטרנסיו?ת שלנו. תראי איזה מוזרים אנשים, לזה הם שמים לב", מעירה נועה כהן, בת 34, מעצבת שיער ובעלת מספרה ברחוב בן יהודה בעיר. "אישה גדולה ובחור קטן - זה ישר מושך תשומת לב", מוסיף טל שנצר, מדריך כושר, בן 29.
בעברה הייתה נועה ילד ושמו עידן, שכבר מגיל צעיר ידע שאלוהים עשה טעות ושהוא בכלל אישה. את טל היא הכירה מזמן, מחיי קהילת הלהט"בית בתל אביב. גם הוא נולד למין הלא נכון, אך לא שינה את שמו – היה ונשאר טל. רק לפני חצי שנה הצטלבו חייהם והם הפכו לזוג.

"הרבה אנשים לא קולטים עלינו, לא מזהים", אומרת כהן, "אבל לראות אישה גבוהה וגבר נמוך, גם פה במרכז תל אביב, זה מבחינתם הזיה. לאנשים קשה לראות משהו שהוא מחוץ למסגרת של מה שהם הורגלו אליו. הקהילה הטרנסג'נדרית שוברת את כל המוסכמות האלו. זה מדהים בעיניי".

לשניהם זו הפעם הראשונה שהם בזוגיות עם מישהו מהקהילה הטרנסג'נדרית. עד עתה נהגו לצאת עם סטרייטים, אבל אף פעם זה לא הסתדר. "היא הייתה בחו"ל, והתחלנו להתכתב בפייסבוק", מספר שנצר. "כל יום הייתי חוזר מהעבודה ומחכה רק להתכתב איתה". "ספר לה איך רדפת אחריי בדרעק (ליין מסיבות, ד"י)", צוחקת כהן. "לא חשבתי שיכול להיות בינינו חיבור, אבל כשנפגשנו באותו ערב במועדון, התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיים מגבר. יצאתי עם שניים-שלושה גברים בחיי, וזה לא היה אותו הדבר. היה לנו חיבור מטורף מהשנייה הראשונה, הוא חיזר, השקיע - הוא עדיין משקיע".

שנצר וכהן מצאו זה אצל זה את ההבנה שלא מצאו אצל אחרים. "זה לא שבעבר נתקלתי בסירוב או בדחייה מצד גברים", אומרת כהן. "אני לא רוצה להשתחצן, אבל רוב מערכות היחסים הרציניות שלי היו עם סטרייטים. זה מאוד במודעות, זה מאוד מסקרן גברים; הם אוהבים את מה שאסור. אבל עם אף אחד מהם לא היה לי מה שיש לי עם טל, אף אחד לא הבין אותי כמו שהוא מבין". גם שנצר מודה שנקודת הפתיחה המשותפת הקלה על החיבור הראשוני ביניהם. "מאז שהתחלתי לצאת עם נשים טרנסג'נדריות זה עולם אחר. אתה מגיע מאותו המקום, הכול נורא דומה".

השקעת וחיזרת אחריה כי אתה בעצמך היית אישה וידעת מה עושה לה הכי טוב?

"אי-אפשר להגיד שהייתי אישה", משיב שנצר. "לא הייתי ילדה, הייתי ילד. אנשים שהכירו אותי ביסודי היו אומרים לך שאני בת-בן. אף פעם לא הייתה שם אישה". כהן מזדהה עם דבריו ומוסיפה עליהם: "בדיוק דיברתי עם אימא שלי ונזכרנו איך כשהייתי קטנה, היינו באים לבית של סבא וסבתא שלי המרוקאים וישר הייתי מתפשטת, רצה לארון של סבתא ולובשת את הבגדים שלה עם העקבים. כבר אז סבא וסבא ידעו שאלוהים עשה איתי טעות. סבא היה מעיף לי את הצורה בדברים שהוא היה אומר. כל השנים הוא אמר לאימא שלי - זה בת זה לא בן. תביני מה זה, אדם בן 80, איש דתי מאוד, היה אומר לה את זה".

שנצר וכהן בטוחים בעצמם ובזוגיות שלהם. הם מחזיקים ידיים ומתנשקים מבלי להתחשב במבטים, מבלי לשאול את עצמם מה אחרים חושבים עליהם ואם הם חשים מבוכה או לא. לדבריהם, הביטחון העצמי הוא תוצאה של עבודה פנימית ממושכת שאפשרה להם להבין את זהותם המגדרית והמינית. "אין קשר בין המגדר שלך למין שלך, זה שאת נקבה לא אומר שאת אישה", אומר שנצר. "כל השלמות שאת רואה פה זה לא עובד בשנייה, זה לא שעשינו את השינוי ואנחנו גאים בעצמנו. זה אחרי תהליך ארוך של שנים. עכשיו אני במצב שאני כל כך שלם עם עצמי שאני יוצא עם בחורה מטר שמונים ואני מטר חמישים ומשהו. אני שלם וזה כיף - לא אכפת לי".

למרות התמונה הוורודה שמצייר הזוג כהן-שנצר, הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל הייתה נתונה לאפליה מתמשכת בחברה הכללית ואף בתוך הקהילה הגאה. במשך שנים מצאו עצמם הנשים והגברים טרנסג'נדרים נדחקים לשוליים, חשופים לאלימות פיזית, כלכלית ומילולית. המאבקים המרכזיים של קהילת הלהט"ב, למשל בסוגיות הנוגעות לנישואין ולהקמת משפחה, התמקדו עד כה בעניינים שמטרידים את הרוב המוחלט בקהילה. על הרקע הזה צמחה היוזמה להקדיש את מצעד הגאווה הגדול שנערך בתל אביב בחסות העירייה, לקהילה הטרנסג'נדרית. הפעילים שבחרו לקיים את חודש הגאווה בסימן הקהילה הטרנסג'נדרית, מבקשים להעלות על סדר היום הציבורי את הקשיים של חבריה, שמדי יום מתמודדים עם בורות ועם אלימות.

"השנה החליטו נציגי הקהילה לשים במרכז קבוצה שהיא אמנם קטנה אבל מאוד משמעותית. אם עד עכשיו השיח של הנטייה המינית היה במרכז, השנה אנחנו שמים בפרונט את השיח המגדרי", מסביר יניב ויצמן, חבר מועצת העיר תל אביב ויו"ר ארגון נוער גאה בישראל (איגי). "הקהילה הטרנסג'נדרית נלחמת זה שנים על נראות ועל שוויון. בהרבה מקרים היא זאת שמופלית יותר מכולם, סובלת מאלימות ומטרנסופוביה. רצינו לשים את הקהילה הזאת במרכז העניינים במהלך כל חודש הגאווה. בכל שנה אנחנו עושים קמפיין והשנה יובילו אותו דמויות מהקהילה הטרנסית".

"זה מאוד מרגש, גם בתוך הקהילה הלהט"בית תמיד היינו בפינה", אומרת כהן על אירועי הגאווה. "הומואים נמצאים בתודעה הציבורית כבר שנים, אבל הטרנסיו?ת נכנסה לתודעה רק בעשור האחרון. בשנים האחרונות יש שינוי - זה נהפך למקובל, לחלק מהמיינסטרים. יש עסקים של טרנסים וטרנסיו?ת, יש זוגיות ומשפחות. פתאום אנחנו 'אנשים נורמטיביים'. דנה אינטרנשיונל עשתה עבודה מדהימה; סתיו וקנין השתתפה באח הגדול. הריאליטי והמדיה בכלל העלו את זה לתודעה של האנשים. פתאום אנשים מתחילים לעכל".

בעבור כהן ושנצר טרנסופוביה היא לא בעיה חברתית ערטילאית, אלא חלק ממציאות החיים. כהן מספרת שהיא ספגה דחייה כואבת במקום העבודה בשל הזהות המגדרית שלה - ועוד בעסק המזוהה עם קהילת הלהט"ב. "לפני 12 שנה התחלתי לעבוד באחת המספרות הנחשבות ביותר בתל אביב. כל העובדים היו הומואים וגם בעל המספרה היה הומו בארון. עבדתי שם יומיים ואמרו לי נחזור אלייך. זאת הפעם הראשונה שלא חזרו אליי ממקום עבודה. זאת הייתה הפתעה גמורה כי אני מאוד מוצלחת במה שאני עושה. התקשרתי לברר עם אחד העובדים למה לא רצו אותי, והוא אמר לי שמישהו אמר לבעלים שאני טרנסית והוא לא רצה. את קולטת? תל אביב, כל הצוות שלו הומואים והוא בארון, אבל זה הלחיץ אותו, הפחיד אותו. יש את זה עדיין גם עם הומואים - יש הרבה הומואים שקשה להם עם זה. כנראה ערערתי לבן אדם את המקום שלו. אני לא יכולה להיכנס לנעליו ולומר למה הוא החליט ככה, אני רק יכולה להצטער בשבילו שהוא כזה צר אופקים".

שנצר מתאר את המתח הגואה דווקא לפני הניתוח והשינוי הגדול, את החששות ואת התהייה מה יהיה ביום שאחרי. "כל הזמן עוברת לך בראש השאלה איך אני אסתדר אחרי. מי ירצה אותי?" הוא מספר. כהן מוסיפה: "הרבה זמן הייתה סטיגמה, שאנשים כאלה חיים את החיים שלהם לבד. למה שגבר ירצה אותי ולא אישה רגילה? זה לא פשוט לצאת עם מישהי כמוני. לחץ חברתי זה דבר נורא. אתם מאוהבים והכול טוב ויפה, אבל אז מגיעה הביקורת מהחברה החיצונית, בני משפחה וחברים אומרים לו: אתה לא רוצה ילדים? הסביבה מאוד לוחצת, והוא נכנס לסרטים".

כהן מספרת על משבר שהיא עצמה חוותה עם בן זוג בעבר: "חברים שלו התחילו להגיד לו: מה, אתה הומו? זאת בורות. אנשים שומעים את המילה טרנס וישר רואים גבר. זה מה שמעניין אותך? שהייתי פעם גבר? איזה אומלל". שנצר ממשיך את דבריה: "יש הרבה גברים שמאוד רוצים להיות ולהכיר אישה טרנסית, אבל מתביישים ממה שיגידו עליהם. זה עובד גם לכיוון השני. כשאישה יוצאת עם גבר טרנס, התגובות הן בדרך כלל: את לסבית? מה קורה שם? למה את צריכה את זה?"

כהן שנצר מעידים כי רק בזכות טרנסג'נדרים שהופיעו בתקשורת וסיפרו את סיפורם, הם הצליחו לתאר במילים את התחושות שגאו בקרבם, ולהבין שהם לא לבד. "יש לי עד היום את הכתבה הראשונה שקראתי על דנה אינטרנשיונל. היא גזורה ושמורה בבית של אימא שלי", מגלה כהן. "הייתי בת 14 כשקראתי אותה, ובפעם הראשונה הבנתי שבן יכול להפוך לבת. ביום שקראתי את הכתבה הבנתי שיש שם למה שאני מרגישה. הבנתי מה אני. היו איתי הומואים בתיכון, אבל כבר אז הרגשתי שונה מהם". שנצר: "לא אשכח שראיתי את המעגל עם דן שילון והתארח שם בחור טרנס שקראו לו סיוון. ישבתי על הספה בבית עם פה פעור. אז הבנתי שיש עוד אנשים שהם כמוני".

כהן ושנצר בחרו להיחשף ולספר על הזוגיות שלהם, על הרצון להקים משפחה ביחד ולהביא ילדים לעולם, כדי שגם אחרים שנמצאים באותו המצב יבינו שהשד אינו נורא כמו שנוטים לחשוב בהתחלה. "אם יש ילד אחד בארץ שייכנס לוואלה חדשות והריאיון הזה יעזור לו להפיג את החששות – זה שווה את זה", אומרת כהן.

"נראות ציבורית עוזרת לאנשים לקבל את עצמם", מסכם שנצר. "כשהייתי בצבא והתחלתי לקחת הורמונים, נעזרתי במישהו כמוני, טרנס שהייתי מדבר איתו בטלפון כל יום. הוא הדריך אותי מה לעשות ואיך להסתדר, הייתי במלא פחדים והוא הראה לי שגם טרנסים חיים חיים רגילים", מסביר שנצר.
בזכות הביטחון העצמי הגבוה, מספרים כהן ושנצר, גם בסביבה שלהם שוכחים לפעמים שלפניהם זוג טרנסים. "כל הזמן יש לי מקרים קומיים, בעיקר עם לקוחות ותיקים", מספרת כהן. "לא אשכח שאמרתי לאחת מהלקוחות שכואבת לי הבטן. היא שואלת אותי איפה כואב לי, ואני עונה לה שבבטן התחתונה, אז היא מסתכלת עליי ואומרת לי: אהה, את בתקופת הביוץ. אני מסתכלת עליה בחזרה ואומרת: 'על מה את מדברת?". וזאת עוד לקוחה שיודעת! אז היא מתחילה לצחוק ואומרת שהיא שכחה מזה לגמרי. הייתה לי בוסית אחת שהייתה מבקשת ממני טמפונים. כל פעם מחדש הייתי מופתעת". גם לשנצר לא חסרים סיפורים: "אני ספורטאי עוד מימי הצבא - אז הייתי מד"סניק. כשאני עושה איזה פעילות ספורטיבית, משחק כדורגל, לפעמים בלי לשים לב אומרים לי, תיזהר לא לקבל מכה בביצים. זה ממש מצחיק".

ההשלמה העצמית הגיעה אחרי ההתמודדות עם הקשיים שהחיים הציבו בפניהם ובעיקר אחרי המעבר לעיר הגדולה, שאפשרה לשניים להיות הם עצמם - באופן יחסי, כמובן. "היו לי הרבה משברים, בעיקר בגיל מאוד צעיר כשלהורים שלי היה קשה איתי. היום זה לא אישיו כבר מבחינתם, מי שמכיר את אימא שלי נגנב", מספרת כהן. "היום מאוד נוח לי בתוך תוכי, לכל מקום שאני באה אני אומרת 'שלום, אני טרנסית'. במקומות עבודה אני תמיד מציגה את עצמי ככה, אני מכירה הרבה בנות שמנסות להסתיר, אני לא בעד. אין לי אשליה שאני בחורה רגילה, אני לא, טוב לי כמו שאני, בשונות שלי. אני חווה את העולם כמו שמעטים חווים אותו. לדעתי השונות הזאת היא דבר מטורף וכיפי.

"השינוי העצים אותי. הוא גרם לי להיות חזקה, לשים זין. כל המשפחה שלי וההורים שלי חיים איתי בשלום, כל השאר לא מעניין. אף אחד לא יצליח להוריד אותי. גם שהייתי קטנה, לא היו מתעללים בי, אבל היו רואים בי עוף מוזר. הייתי תופעה. אנשים לא היו מבינים מה אני, היו קוראים לי נקבה, ואני הייתי מחייכת. ואוו, גילית לי את אמריקה".