מרתה הייתה בת 18 כשהתמודדה עם תופת השואה לבדה לאחר שבני משפחתה נרצחו. היא שרדה את אושוויץ ובירקנאו וגמרה את צעדת המוות כשלד עצמות. לאחר שיקום קצר במחנה מעבר, הגיעה מרתה בדרך לא דרך ארצה כדי להילחם במלחמת השחרור. לאחר הקמת המדינה, עבדה כאחות רפואית עד צאתה לגמלאות. "הקריטריונים" אפשרו למרתה לקבל מהמדינה רק 10 שעות סיעוד בשבוע, למרות שבשלוש השנים האחרונות רותקה לכיסא גלגלים בגין תאונה שעברה.
עובדת הסיעוד נאלצה לקלח את מרתה בסלון הדירה מאחר וכיסא הגלגלים היה רחב מדלת המקלחת. כך גם את צרכיה נאלצה לעשות באותו מקום ומאותה הסיבה. בסופי שבוע, בהיעדרה של עובדת הסיעוד, הפכה דירתה של מרתה לגיהינום אפוף צחנה. כך שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. במשך שלוש השנים האחרונות, מרתה שוב הייתה מספר, הפעם בחשבון הבנק של מערכות הרווחה.
לא היה סיפוק גדול יותר מאשר לקבל הודעה מהמתנדבת שהגיעה לביתה של מרתה, ראתה את הגיהינום שבו היא חיה שלוש שנים והזעיקה את הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל. בעזרת תרומה נדיבה, הקרן שיפצה את דירתה ואפשרה למרתה לשוב ולהשתמש במקלחת ובשירותים, ולהחזיר לעצמה את כבודה כאדם. כאבנו את העובדה ששמענו על כך באיחור של שלוש שנים אך את חיוכה של מרתה לא אשכח לעולם.
הקרן קמה לפני יותר מ- 20 שנה על ידי ניצולי שואה כדי לטפל בניצולים נוכח ההזנחה שהייתה עד אז בלתי נסבלת. המייסדים הפעילו מכבש לחצים על ממשלת ישראל במטרה לשנות באופן דרמטי את היקף ואופי הסיוע לניצולים, ותבעו במפגיע מוועידת התביעות היושבת בניו יורק, להגדיל משמעותית את הקף הסיוע לניצולים בישראל, מתוך הכספים שוועידה זו מקבלת מגרמניה. בזכות פעילות הקרן היקף שעות הסיעוד לניצולים גדל באופן ניכר וגם ניסיונות עבר לצמצמו בגלל שיקולים כספיים, נגנזו חיש מהר.
כבן לניצולי שואה וכמי שמכהן בהתנדבות בשנתיים האחרונות כיו"ר הקרן, צמרמורת חולפת בי כשאני עוסק בניצולים "שאינם עומדים בקריטריונים" לסיוע מהמערכות הממשלתיות או מוועידת התביעות. אותם ניצולים חריגים הם המיעוט שנאנק תחת הבעיות הקשות ביותר. בשנתיים האחרונות יצאנו בקרן לאיסוף תרומות מאסיבי, אשר נעשה בארץ ובחו"ל על חשבונם הפרטי של מגייסי התרומות, ומאפשר לנו להפעיל אפיקי סיוע נוספים לרווחתם של ניצולי השואה, ובעיקר למען אלה שאינם עומדים בקריטריונים.
במסגרת פרויקט "לחיות בכבוד", שופצו יותר מאלף דירות של ניצולי שואה, בפרויקט "בודד אך לא לבד", חיברנו בין אלפי מתנדבים לניצולי שואה עריריים, ובפרויקט שמסייע לניצולים בטיפולים רפואיים, בעיקר טיפולי שיניים, השבנו לניצולים רבים את תחושת הביטחון לצאת ולהתערות בחברת אנשים. ממשלת ישראל וועידת התביעות אינם מממנים טיפולים יקרים שכאלה לניצולים ולאחרונים אין יכולת לשלם זאת מכיסם.
למעלה מחצי מיליארד שקל יהוו השנה מקור מימון לסיעוד שהקרן מקבלת מוועידת התביעות ומהאוצר ומופקדת להעבירם בחרדת קודש לעזרת הניצולים. הקרן מטפלת, ממש נוגעת, בלמעלה מ- 60 אלף ניצולים בשנה. קשישים אלה משוועים לדבר מה שהוא מעבר להפקדה של כספים עבורם בחשבון הבנק.
הקרן השכילה בשנים האחרונות לנצל את הקשר שיש לה עם הניצולים מקבלי הסיעוד, כדי גם לסייע להם בתחומים נוספים וגם להגיע לעוד ניצולים שאינם עומדים עדיין בקריטריונים ה"רשמיים". המפעל הזה נמצא בסכנה לאחר שוועידת התביעות הודיעה שעל הקרן לעבור ליותר אוטומציה אל מול הניצולים ולקצץ בתקציב התפעול המאפשר אפיקי סיוע נוספים שמספקת הקרן והם כה חיוניים. קיצוץ טראומטי לניצולים שימצאו עצמם, כמו לפני 20 שנה, מספר בחשבון הבנק.
הניצולים שהקימו את הקרן, רתמו אז את הגופים המממנים לסייע לניצולים מעבר למתן כסף בלבד. חיים בכבוד הם דרשו עבורם. זה לא יקרה. לא אני כיו"ר הקרן ולא ניצולי השואה המהווים את רוב חברי הוועד המנהל בקרן, ניתן לכך יד. לא ניתן לפגוע בהם ובמשימה הקדושה שהופקדה בידינו לבצעה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.