זוכרים ביחד: בני ניצולים ונכדי חיילים נאצים בשיחת סלון בברלין

בערב יום השואה הישראלי יושבת חבורה של אנשים בסלון בבירת גרמניה, ובאווירה טובה, על בירה וחטיפים מחליטים לפתוח הכול יחד עם אינס ניסים, שורדת שואה, בריאיון סקייפ מתל אביב. חלקם גרמנים וחלקם ישראלים, יהודים ונוצרים, צאצאים של נאצים ושל ניצולים ויש גם זוג מעורב ואחת שהיא חצי-חצי. זאת הפעם הראשונה ש"זיכרון בסלון", פרויקט לשימור הזיכרון על ידי ניצולי שואה שמספרים בשיחת סלון על חוויותיהם הקשות מהמלחמה, מגיע לגרמניה ומחבר את החוויות של הדור השלישי.

הפרויקט "זיכרון בסלון" התחיל בשנת 2010 בסלון אחד בהוד השרון, על ידי הצעירים נדב אמבון ועדי אלטשולר, שהקימה בעבר את עמותת "כנפיים של קרמבו". הייתה חסרה להם הנגיעה האישית והאקטיבית יותר, אל מול הטקסים ממלכתיים, שלדעתם הופכת את הדור השלישי לפאסיבי ומקשה עליו את החיבור האישי לזיכרון. כך, ארגנו השניים בביתם ערב פרטי. "הערב נולד מתוך ההבנה שהחיבור שלנו, בני הדור השלישי, לשואה, הולך ונחלש", סיפר אמבון. "אחרי הפעם הראשונה הבנו שעלינו על צורך אנושי. זה התחיל מחמישים אנשים, וחמש שנים מאוחר יותר, ביום הזיכרון בשנה שעברה, כבר ציינו את היום הזה בכ-2,000 בתים בישראל ובמקומות שונים בעולם כמו הודו, טוקיו, ארצות הברית וספרד. אבל יותר מכל שאר המדינות, חשוב שהשיח הזה יקרה על אדמת גרמניה, מכיוון שהאופן שבו אנחנו נפרק את הזיכרון ונעסוק בשואה - הוא מה שחשוב".

הערב כלל שיחה עם אשת עדות, קטע אומנותי ודיון, בדיוק לפי הפורמט שנקבע בסלון הראשון בהוד השרון, ומשם הופץ. אינס ניסים, ששרדה את שואת יהודי סלוניקי, שוחחה באופן וירטואלי עם הנוכחים משום שלא נמצא איש עדות בברלין. על אף הניסיון "להביא" את אינס אל תוך הסלון הברלינאי, החיבור לרשת והשיחה בשפה האנגלית – כדי שכולם יוכלו להבין – הקשו מעט על הנגיעה האישית בסיפורה של השורדת. לדבריה של אינס, על אף ששיתפה פעולה עם הפרויקט בברלין, מעולם לא הייתה בעיר משום שמבחינתה זו עדיין מדינת אויב. היא מוקרנת על מסך הטלוויזיה בסוודר גולף אדום, ומולה, ישובים בסלון הגרמנים שמזיעים מהיום החמים באמצע חודש אפריל.

המארחת של הערב, רבקה הלברשטט, מתגוררת בברלין תשע שנים. "כשאתה עובר למקום כזה, יש לך המון אסוציאציות, כמו השפה, הרכבות ועוד", סיפרה. "רק אחרי שגרתי כאן מספיק זמן, יכולתי להשתחרר מהסטיגמות ולהתחיל לעסוק בנושא לעומק". רבקה מעולם לא דיברה עם גרמנים על הנושא לעומק ושמעה על "הסלון" מחברה. יחד עם ידידה הגרמני מוריס וולף, היא החליטה לארגן את האירוע.

לאחר השיחה עם אינס, הגיע החלק האומנותי של האירוע – שהוגש על ידי אנקה ברוקר, ברלינאית בת 44 ובתו של חייל נאצי. אנקה, שמעולם לא השתתפה בערב מהסוג הזה, בחרה לשיר את השיר "Bridge Over Troubled Water" של סיימון וגרפונקל, שמסמל עבורה חברות, את השיר "Feeling Good" של נינה סימון ושיר של אמן גרמני לא מוכר. בשלב זה, חלק מהיושבים חשו באי נעימות משום שהרגישו כי השירה לא הייתה שייכת למצב הרוח ששרר בסלון. לרגעים, זה היה נראה רגע "שמח מדי", אך אז נפתח דיון בעניין שהזכיר כי הערב יכול להיות גם בגוונים אחרים.

עם סיום החלק האומנותי, נפתח הדיון על ידי מוריס וולף, בן 29, שאירגן את האירוע ביחד עם רבקה. גם וולף הסתבר להיות בן למשפחה נאצית, מאחר שמשפחתו של סבו היו חיילים נאצים, וחיו בסביבה שעודדה הזדהות עם המפלגה. לדבריו, הם "הלכו עם הזרם" וכך נהנו מחיים נוחים. "לא חשבתי על השואה כבר זמן רב, עד שהציעו לי לקחת חלק בערב הזה", שיתף את האורחים. "וזו בדיוק הבעיה של גרמניה כיום – לא מספיק אנשים חושבים או מדברים על זה". במשפחה שלו טענו שלא ידעו על השואה, אבל לדבריו, הוא לא יכול לדעת אם זה באמת היה כך.

אחריו, מיהרה לדבר ליסה בורג, גרמניה בת 33 שחוקרת את הנושא, שכעסה על טענת המשפחה שלו. לדבריה, גם אם אנשים לא ידעו על ההשמדה ההמונית, הם לא יכולים לטעון שהם לא ידעו ולא ראו דבר. "יהודים אולצו לעזוב את מקומות העבודה שלהם, את הבתים שלהם, ולעבור לגטאות", אמרה בדיון. "השילוחים של היהודים יצאו ממרכזי הערים, אז איך הם יכולים להגיד שלא ראו את כל מה שהיה לפני? הסבים שלי גרו בכפר קטן בבוואריה, שם עשו ליהודים את הסלקציה בשוק. הם היו חייבים לראות".

בינתיים, הישראלים יושבים בשקט ומניחים לגרמנים לפרוק את כל מה שלא העזו להגיד אחד לשני עד היום, ובטח לא מול יהודים ישראלים. בשלב מסוים, רן קאשי, בן 29, הפר את שתיקת הישראלים. לדבריו, מעולם לא העז לשאול את חבריו הגרמנים על עברם המשפחתי. "תמיד ראיתי את הסיפור מהצד היהודי, וזה ממש מרתק עבורי להבין איך זה היה לגדול עם הנושא כגרמני".

מעט לאחר שהקול הישראלי צף בדיון, הוא הפך נוקב יותר ועלו התהיות לגבי אותן "מכונות הרג", שחיו על אדמת גרמניה וביצעו את הפשעים. לטענתה של אנקה, שהפכה מחלק אומנותי בלבד לפעילה בדיון, בתור ילדה הייתה עוסקת בנושא באובססיביות. "כשלימדו פה בבית הספר היסטוריה, לימדו אותנו רק על הרייך השלישי", סיפרה. "ההתעסקות שלי הייתה בשאלה כיצד הגרמנים, בתור בני אדם, אפשרו לזה לקרות. המסקנה שלי הייתה שזה כנראה גנטי, ובתור ילדה, המסר הזה גורם לך קצת להשתגע. בגלל זה המון שנים נמנעתי מלהתעסק בשואה".

לדבריו של פביאן וולף, עיתונאי גרמני יהודי שהגיע לסקר את האירוע עבור עיתון בברלין, יש מיתוס בגרמניה לפיו האזרחים יודעים הכול על השואה, אך לא כך הדבר. "יש פה מיתוס, לפיו בגלל שהשואה כל כך מוטבעת בתרבות שלנו אז כל הגרמנים יודעים הכול עליה, אבל זה ממש לא נכון", אמר. "הם יודעים ששישה מיליון יהודים נהרגו, אבל אם תישאלו אותם כמה מהם היו גרמנים הם יגידו שבערך ארבעה מיליון. בפועל, מגרמניה היו כ-300 אלף עד 400 אלף, חלק קטן יחסית. אנשים פה לא ממש בקיאים בפרטים".

כמו כן, וולף דן בלקח שיש להפיק מהשואה – אם בכלל קיים כזה, לדבריו. לטעתו, אמנם לזיכרון כשלעצמו יש ערך, אך משום שהשואה הסתיימה במעורבות צבאית, לא בהכרח ניתן להפיק מכך לקחים. "השואה הופסקה על ידי התערבות צבאית שהגיעה מאוחר מדי, ולא בגלל השמדת היהודים. הלקח שאנחנו עלולים ללמוד, הוא שהפתרון הוא תמיד התערבות צבאית, וזה מסוכן מאוד. לכן, אני לא יודע אם אפשר בכלל ללמוד לקח מהשואה".

אמיר אליעזר, פרופסור להנדסת חומרים שעובד רבות עם גרמניה הגיע לערב הזה במיוחד כדי לתמוך בגרמנים שבאו להשתתף ולהביע את הערכתו. 70% מהמשפחה שלו נספתה בשואה, והוא מאמין שהדך שלנו לזכור ולא לשכוח היא לתקשר עם העם הגרמני, ועל ידי החברות לשמור על ההמשכיות.

מפינת הספה עלה קולה של רחלי זאם, בת 37, שהגיעה לברלין לפני חצי שנה. אביה הוא בן של נאצי שהתגייר ואמה יהודייה. לדבריה, היא תמיד הרגישה מחד את הקורבן ומאידך את האשמה. ופתאום, פה על הספה בברלין, היא מרגישה בבית וחופשיה לספר לכולם את דעותיה בלי מעצורים.

לבסוף, עלתה בסלון תהייה עכשווית יותר: האם ייתכן כי בגלל הנוכחות הישראלית הענפה בברלין, הגרמנים מקבלים זאת כאות ליחסים נורמליים בין המדינות? מהזווית העיתונאית, בתקופה האחרונה צצות כתבות "שלום ברלין" בכלי תקשורת רבים, ולעומת זאת, בברלין קיים מספר זהה של אזרחי ספרד ולאומים אחרים כמו הישראלים, אך האחרונים לא מקבלים את אותה תשומת הלב התקשורתית. "יש משהו לא מדובר, הגרמנים בינם לבין עצמם מרגישים שיש שינוי", אומר פביאן העיתונאי. "כאילו שעכשיו הכול טוב ואפשר להפסיק לדבר על העבר. אם ישראלים באים לברלין - אז סימן שהכול כביכול בסדר".

במהלך השעות של הדיון בסלון עלו סוגיות רבות, ובהן ההתייחסות לגרמנים בתור קורבנות של מערכת גדולה, או זוועות אחרות שמתרחשות בימים האלה בעולם וההתערבות, או חוסר ההתערבות, של הקהילה הבינלאומית בהן, ושל ישראל בפרט. המפגש, שנשא מטבעו מטענים בין שתי האומות, הפך פתוח יותר ויותר עם הזמן, וכולם לבסוף לקחו בו חלק. לאף אחד כבר לא היה משנה אם הוא תקין פוליטית ולא הייתה תחושה של זהירות יתרה על מנת שלא לפגוע באזרח השני. נדמה כי ממפגש שיועד לשני צדי המתרס, הפכו הצדדים לקלחת אחת של דעות ושיח שוטף, שיחת סלון.