פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מתחת לאף של הנאצים": מכתבי המחזר הצרפתי שהצילו את נעמי

      במשך 50 שנה הסתירה ניצולת השואה נעמי רבס את ההתכתבות שניהלה בהיחבא עם צעיר נוצרי שהתאהב בה במפעל כפייה נידח בחבל הסודטים. את המכתבים תפרה לבטנת המעיל שלה, כעדות, "שאם אי-פעם נצא משם בחיים שידעו בכל העולם מה הגרמנים עשו לנו"

      סיפור השואה של נעמי ומריו: נעמי רבס (אתר רשמי , יד ושם)
      נעמי רבס (צילום באדיבות יד ושם)

      כמעט בכל מפגש לילי בין מריו לנעמי הוא קיבל ממנה פתק מקופל לריבועים קטנים עם בקשות מיוחדות כתובות בצרפתית. הפתק הועבר בדומיה מוחלטת. אסור היה לאיש לדעת שהם נפגשים. הפתק חיכה למריו בתא השירותים היחיד שפעל במפעל שבו עבדו, ואם התמזל מזלו הוא גם היה מצליח לנהל איתה שיחה קצרה, כמה משפטים. לרוב הסתפק בבהייה בדמותה התמירה והשברירית ובעיניה הכחולות.

      השנה הייתה 1944. שיאה של מלחמת העולם השנייה. נעמי רבס, בת למשפחה יהודית עשירה מטרנסילבניה בת 21, נשלחה עם אחותה הקטנה אווה, שהייתה רק בת 14, ועם משפחתן לאושוויץ. לאחר ארבעה חודשים קשים וכנגד כל הסיכויים, ניצלו חייהן כאשר נשלחו לעבודות כפייה מחוץ למחנה. ד"ר מנגלה, הידוע בחיבתו ההרסנית לילדות, היה אחראי על הסלקציה. מכוסות במעילים מרופטים, הן הצליחו להסתיר ממנו את גופן השדוף ונסעו לעבוד בפרך. הוריהן ואחותן האמצעית נותרו מאחור. הייתה זו הפעם האחרונה שבה התראו.

      סיפור השואה של נעמי ומריו: מריו ברמצלאוני (אתר רשמי , יד ושם)
      מריו ברמצלאוני (צילום באדיבות יד ושם)

      המפגשים הליליים בין נעמי למריו התקיימו במפעל גרמני ישן על פסגת הר מושלג בחבל הסודטים. בבוקר עבדו בו נשים יהודיות שהפרידו והלחימו חוטי חשמל זעירים ששימשו לפנסי תאורה במטוסי הקרב של הגרמנים, ובערב הוסב המפעל למגורים. נעמי הצליחה לבלוט וקיבלה את תפקיד אחראית המחלקה. מלבד יופייה, שבלט מבעד למטפחת הראש שכיסתה את ראשה המגולח, היא הספיקה לרכוש השכלה גבוהה לפני המלחמה ודיברה שלוש שפות, אחת מהן היא גרמנית. כך הפכה לצינור התקשורת בין קצינות האס.אס. הגרמניות לאסירות היהודיות במפעל.

      אחותה הקטנה אווה הייתה קרובה למוות פעמים רבות. "הרבה פעמים עשו סלקציה. מנגלה תמיד שם אותי בצד שייקחו אותי לקרמטוריום, והיא מצאה דרך להוציא אותי משם", שחזרה אווה אייזיק, היום בת 78, את הרגעים המבעיתים. "הם באו שוב ושוב לעשות סלקציה ונתנו לה (לנעמי, ר"ב) ללכת למסלול של עבודה, אבל היא נמלטה, פחדה להשאיר אותי מאחור. הייתי ילדה רזה וחולה מאוד והיא פחדה שאם תיסע לעבודה אני אמות", הסבירה. "לילה אחד העבירו את כל הילדים ביחד לבלוק אחר. מנהל בית החרושת עשה לנו בדיקות לראות למי יש עיניים טובות בשביל העבודה הזאת, כי היינו צריכים לספור חבלים דקים, ואני לא הייתי מסוגלת לספור אותם. הוא השאיר אותי שם ואחותי הלכה לבכות למנהל המפעל שזאת אחותה היחידה. היא בכתה ובכתה עד שהוא ויתר לה. אחותי הייתה מאוד יפה והשתמשה בזה. זה הצליח לה".

      סיפור השואה של נעמי ואווה: הכרית שאליה נתפרו הפתקים של מריו (אתר רשמי , יד ושם)
      הפתקים של מריו שנתפרו לכרית המעיל של נעמי (צילום באדיבות יד ושם)

      מריו ברמצלאוני, בחור נוצרי צעיר שמשפחתו היגרה לצרפת מאיטליה כשהיה ילד, נתפס בעת שניסה לעבור את הגבול לצרפת ללא תעודות, ונשלח למחנה שבויים בחבל הסודטים. האזור היה דומה, אך התנאים במחנה של הצרפתים היו טובים מאלו שזכו להם היהודים. הצרפתים ישנו במיטות עם שמיכות, קיבלו מזון, ובסיוע העלמת העין של הקצין הגרמני, הבריחו למחנה טבק וטרנזיסטורים, כך התעדכנו מעת לעת בהתקדמות המלחמה.

      מריו פגש בנעמי לראשונה כאשר הגיע לתקן את אחת המכונות במפעל, והתאהב בה במקום. מאז הוא חיפש כל דרך אפשרית לשוב למפעל. הקשר בין השניים פרח ונעמי הייתה מתעדכנת דרכו על הנעשה בעולם. היא הייתה שואלת שוב ושוב עד כמה קרובה המלחמה לסיום וניסתה לשאוב ממנו מילות עידוד קלושות. "ידידתי היקרה מאוד, מדי יום ביומו מגיעות ידיעות מעניינות ביותר, ועם זאת, מפחידות", כתב לה באחד הפתקים. "מעניינות, משום שהכוחות הרוסים והאנגלו-אמריקניים מתקדמים מיום ליום יותר ויותר, והרוסים מקדמים את החזית לברלין ונמצאים כ-20 קילומטרים ממנה לפי ההודעה מהיום. מפחידות? הגרמנים, שנמצאים כאן כבר כמה ימים החלו לחפור תעלות ירי ומיקשו גשרים כנגד הכוחות הרוסיים הנמצאים כ-45 קילומטרים מכאן. השינויים הם פתאומיים, אינני יודע מה צפוי לנו. בכל אופן, עלינו להישאר רגועים, לעמוד בפני האירועים שיבואו, וכאשר הם יגיעו, לחשוב איך לצאת דרך המעבר הצר הזה", כתב ועבר לנימה אישית.

      "היום נחתי במיטה עד הצהריים כי הייתי עייף מאוד וגם סבלתי מאוד מזרועי הנפוחה. אחר הצהריים אלך לשכב שוב עד שעה 15:00 ואחר כך אלך לנסות לראות אותך. אני גאה על דבריך שגילית בי רוח עליזה. אם אני עליז זה משום שחייתי תמיד בעוני, אבל בכבוד. כאשר אני חושב שאת חיה כעת בתוך מעבר עצוב של החיים, אני עצוב, אבל אני מאושר שאת נושאת בכל הריאות את נשימת החיים!! ברכות רבות. ידידך אשר חושב תמיד עליך. מריו".

      מפה המתארת את התקרבות הכוחות הרוסים לצ'כיה שצייר מריו לנעמי (אתר רשמי , יד ושם)
      מפה שמתארת את התקרבות הכוחות הרוסים לצ'כיה, כפי ששרטט מריו לנעמי (באדיבות יד ושם)

      מריו ניסה להרשים ולעודד אותה ואפילו שרטט לה מפה המתארת את התקרבות הכוחות הרוסים לצ'כיה, מקום הימצאם, וצירף אותה למכתבו הסודי. מחשש לחייהם, הוא ביקש ממנה בסוף כל מכתב לשרוף אותו כליל, כדי שהחיילים הגרמנים לא יגלו שהוא מעביר לה מידע. נעמי לא צייתה לבקשותיו ושמרה את המכתבים עד מותה.

      את רגשותיו כלפיה שזר בדיווחים על התקדמות המלחמה. "נעמי היקרה מאוד, אני מקווה שהלילות שעברו לא היו יותר מדי קשים לך. אינני אומר כיצד ייגמר השבוע. ברגע זה יש חוסר סדר ובלבול מוחלט. בבית מלאכה אחד החלו לארוז את האביזרים, על מנת לעבור. היום הגיעו פליטים... כאשר יגיע חברי אוכל לקבל נתונים מדויקים למה שקורה...", כתב ודרש לשלומה. "ראיתי הערב שהתחבושות על היד שלך נעשו גדולות יותר. אני מקווה שאת לא סובלת מאוד. בארבעת הימים שאני נחתי שכבתי על מיטתי שקוע במחשבות. חשבתי עליך רבות ואף תהיתי לעצמי - אח! לו לפחות היינו יכולים לשוחח אחד עם השני. אני מקווה שהאירועים שיבואו לא יפרידו בינינו ונכיר אחד את השני. אני מסיים בזאת את השורות הללו ומחכה לקרוא את שלך, שולח לך את מחשבותיי האוהבות ביותר".

      גילויי האהבה הפכו לתכופים יותר והמכתבים ארוכים יותר. "ידידתי היקרה מאוד, הניירות הקטנים האלה אינם מספיקים כדי להגיד לך כל מה שאני רוצה לומר, מאחר שנעשינו סומכים יותר אחד על השנייה. ברצוני להגיד לך שאתמול בערב הייתי מאוד עצוב, בראותי שאחת מהחברות שלך מאוד חולה. אני שבע רצון הערב מאחר ואני חושב שהיא מבריאה", כתב בדאגה.

      במכתב אחר מריו הרשה לעצמו להביע תקווה וסיפר לה על מותו של היטלר. "אני אוהב לחשוב שהיומיים שעברו לא היו יותר מדי קשים עבורך. לבי שמח כאשר הופעת במצב רוח שמח בחלונך. החיוך שלך הביע אמון ותקווה. כן! תקווה! החדשות האחרונות הן מקסימות: אחרי שמוסוליני נעצר הוא נמסר לידי הפרטיזנים אשר רצחו אותו והציגו את גופתו ברחובות מילנו. הימלר ביקש שביתת נשק מהאנגלו-אמריקנים אך הם סירבו. בנות הברית הרוסים והאנגלוסקסים נתנו אולטימטום לגרמנים עד מחר בערב. הנסיך ברנדוט מהצלב האדום השבדי, אשר משמש כמתווך בין האומות המעוניינות, נמצא כעת בגרמניה כדי לסכם את ההסכם. בשעה האחרונה נודע לנו שהיטלר מת – אך עדיין אין הודעה רשמית. את רואה ידידתי היקרה, שאחרי כל זה ייתכן שהשבוע העבדות שלך תגיע לקצה. בינתיים אני עוזב בתקווה שתמצאי במילים הללו את ביטויי הסנטימנטים שלי ואיחוליי כל טוב מידידך, מריו".

      מריו הרגיש בנוח לחלוק את רגשותיו ומחשבותיו עם נעמי, אף שהקשר ביניהם היה אפלטוני והיא שמרה על שיח מאופק. "אם דיברתי עם אחת מהנערות הצעירות אשר ביניכן, תחשבי על כך שעשיתי זאת ללא מחשבה לדברים רעים. דיברתי עם החברה שלה שעבדה לפניה, הן נפגשו אחת לטפל במכונה שלה והשנייה כאשר הייתי שם כדי לשאול אותי שאלות, הרי אני עונה עם כל ההגינות שלי. תהי בטוחה, אני יודע כיצד לנהוג", הבהיר לנעמי על רצינותו ונאמנותו כלפיה. בפתק אחר דיווח לה על התקדמות הרוסים על אדמת צ'כיה. "היום הגיעו שוב שמונה מכוניות עם פליטים ויש כבר צורך בפינוי. הפליטים מגיעים כל יום. אינני מבין איך זה ייגמר. בכל אופן, כל ההכנות כבר הושלמו ומחכים רק לפקודה. עם זאת צריכים להכין את המזוודות".

      "כשאת פותחת את הדף הזה יש בתוכו נשיקה"

      געגועיו לנעמי גברו על פחדו להיתפס בידי הגרמנים והוא החל להעביר לה מכתבים ארוכים יותר דרך אחת העובדות במפעל. "נעמי שלי היקרה מאוד, הערב, בהתאם להרגלי, עברתי את האולם שלך בשעה 21:00 והוא היה שומם. את לא היית שם ולבי היה שומם. זכרי שהידידות והאמון אשר בינינו הוא יציב ואני קשור לזה תמיד. נשארה לי רק השמחה לראות אותך ביום ראשון. בציפיותיי לשעה זו קבלי את איחוליי הכנים ביותר. זה אשר לא שוכח אותך. מריו".

      הוא העביר לה מכתב דרך אשת הקשר בשנית. "נעמי היקרה, קודם כל מסרי את תודתי הרבה לחברתך אשר העבירה את המכתב בזהירות כמו תמיד. אבל היום היא עשתה זאת תחת אפם של הגרמנים, אשר עלולים היו לראות זאת. למרות היעדר מכתב ממך, אשר גרם לי צער, הבנתי שהיית מנועה, ואני בכל הכנות מוכן לענות לשאלותיך, כפי שכבר אמרתי לחברותיך". לאחר מכן, עבר כהרגלו לחדשות. "זה לא נכון שהתחילה מלחמת הגזים. אנחנו שומעים כל הימים את ההודעות האנגליות ואני חושב שאם זה היה נכון היו מודיעים זאת. קיימות הרבה חדשות שווא. תחשבי על כך שאם היו משתמשים בגז, זה היה סוף העולם".

      ברבות הזמן ותחת האיום הבלתי פוסק, נעמי הפכה לכל עולמו של מריו. בהתכתבויות החשאיות הוא סיפר לה על עצמו, על הילדות ועל החיים לפני המלחמה. כמו כן, מריו רצה לדעת כל מידע על אודותיה, על משפחתה, על חברותיה ועל אווה, אחותה הקטנה. ספק אם ידע והכחיש, או שלא הבין שמדובר באהבה חד-צדדית. נעמי לא הפגינה כלפיו רגשות, אך הוא היה מוכן לסכן את חייו עבורה. ונעמי הייתה זקוקה לעזרתו.

      הרעב והקור הכבד צימקו את גופה הכחוש של אווה ודרדרו את מצבה הבריאותי עד כדי סכנת מוות בפעם המי יודע כמה. נעמי ידעה שהיא חייבת לנצל את המצב כדי לשרוד והדבר ניכר גם בבקשותיה ממריו שאט-אט גדלו. מריו נענה לבקשות וסיכן עצמו בכך שהעביר לה בסתר תרופות ומזון קל. באחד הפתקים הוא אף הפציר בה לבקש ממנו יותר. "סוף-סוף אמרת לי שאין לך נעליים ולאחותך אין מעיל... נוכל להיפגש ולעזור לך. כעת, אם אני יכול לעשות משהו, אל תתמהמהי - תבקשי ממני ללא חשש. את יודעת שאם אני יכול, אני אעשה זאת בעונג רב. לבסוף, את משמשת דוגמא. יש לך את אחותך שאת חייבת לתמוך בה כדי שהיא לא תגיע למצב של אנמיה, שהיא אחת מהמחלות הקשות ביותר. אני מקווה שאת תתאוששי אחרי קריאת המכתב הזה", כתב והוסיף מילות אהבה כהרגלו.

      "מתוך דאגה באם תעבדי השבוע, הסכמתי לשרת בהתנדבות במפעל כדי שאוכל לראות אותך. את אמרת שאוצר המלים שלך הוא קטן. אני מוצא אותו מספיק עבורי כי אני מבין אותך. באוצר המלים שלך ישנם ההגינות, הטוב לב והאהבה, וזה הרבה מאוד עבור לב אחד, אשר גם כן משתמש באותן הנוסחאות. נ.ב. כשאת פותחת את הדף הזה יש בתוכו נשיקה".

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)

      ב-9 במאי 1945 המחנה שוחרר והמלחמה נגמרה. נעמי ואווה יצאו מהמחנה אז נפגשה עם מריו לראשונה כאנשים חופשיים. מריו, שספר את הימים לסיום המלחמה, תכנן להתאחד עם נעמי אהובתו, היה מאושר. "מריו חיכה לאחותי. הוא ידע ראשון שהשחרור מתקרב, הוא הרי הודיע לאחותי", סיפרה אווה. "הצרפתים לקחו אותנו למחנה שלהם ונתנו לנו אוכל. ממשלת צרפת שלחה אווירון לקחת את השבויים שלהם ומריו רצה לקחת את אחותי ואותי ולחיות אתו בצרפת". אבל היא לא הסכימה, "נעמי לא התאהבה בו", אמרה. בבית חיכה לה מיכאל, הארוס שלה מהימים שקדמו למלחמה. "מיכאל היה בחור מאוד חתיך והם עמדו להתחתן לפני שהמלחמה הרסה את הכול והילדות היפה שלנו הלכה לאיבוד לתמיד", אמרה אווה והסבירה מה הביא את אחותה להיענות בכל זאת להתכתבות עם מריו. "הם היו ביחסים טובים, היה לה אינטרס, הוא עשה לנו הרבה דברים טובים. היא רצתה להציל את עצמה מהשואה ועשתה מה שצריך בשביל לשרוד".

      נעמי ואחותה החלו לחפש את דרכן הביתה. "לשרוד את המלחמה היה מאוד קשה וגם החזרה הביתה הייתה קשה. הרכבות היו מלאות בחיילים רוסים, והם כל הזמן אנסו את הבחורות היהודיות. אחותי הייתה מאוד יפה והיא קיבלה מדים של חייל מהחיילים הרומנים שהיו ברכבת, שיחשבו שהיא בן ולא יאנסו אותה. היה לנו מזל", סיפרה.

      מריו שבור הלב המשיך להתכתב עם נעמי גם לאחר שסירבה להתאחד עמו. אולי קיווה בליבו שתחזור בה, או שיצא מנקודת הנחה שמיכאל לא שרד את המלחמה. "הוא המשיך לשלוח לה מכתבים שלוש שנים לאחר תום המלחמה ואפילו אחרי שהתחתנה עם מיכאל. אבל אז הוא חלה מאוד והפסיק לשלוח מכתבים. הייתה שמועה שהוא נפטר אבל אני לא יודעת אם היא ביררה את זה. לא חושבת שהיה לה עם מי", אמרה אווה. "זה טבע כזה של אדם. היא תמיד הייתה בנאדם קר ותמיד היו מלא בחורים סביבה אצלנו בבית. היא לא ידעה להראות אהבה, אפילו אליי כאחותה הקטנה, אבל היא הייתה בנאדם מאוד טוב, היא תמיד דאגה למשפחה ואני סמכתי עליה כי היא אף פעם לא עזבה אותי, היא תמיד שמרה עליי מאד חזק. בזכותה אני בחיים".

      סיפור השואה של מריו ונעמי: משפחתן של נעמי ואווה (יח"צ , יד ושם)
      המשפחה של נעמי ואווה (צילום באדיבות יד ושם)

      כאשר הגיעו הביתה גילו שהן לגמרי לבד. אווה עלתה לישראל ב-48' עם עליית הנוער, השתקעה בחולון והקימה משפחה. היא אם לשתי בנות, סבתא לשישה נכדים, מהם יש לה שבעה נינים. אך נעמי, שהתאחדה עם אהובה מבית והתחתנה עמו, ניסתה לבנות את חייה מחדש בהונגריה. אך 12 שנה לאחר מכן היא החליטה לעלות לארץ עם מיכאל. השניים התיישבו בכפר סבא וחיו ברמת חיים גבוהה. שניהם היו מנהלי חשבונות ולא הביאו ילדים לעולם מבחירה.

      הקשר בין האחיות לא היה קרוב לאורך השנים, אך בערוב ימיה של נעמי, כאשר מצבה הבריאותי הידרדר והיא נעזרה במטפלת צמודה, השתיים התקרבו. רק אז גילתה לה נעמי על המכתבים של מריו, שאותם שמרה בסוד 50 שנה. "למרות שהוא ביקש ממנה לשרוף את כל המכתבים כדי שלא יגלו אותם הגרמנים ויהרגו אותם, היא הייתה תופרת כל מכתב שקיבלה ממנו לכרית הפנימית של המעיל שלה", סיפרה אווה. "שאלתי אותה למה היא עשתה את זה? והיא אמרה לי שהיה לה חשוב שאם אי-פעם נצא משם בחיים שידעו בכל העולם מה הגרמנים עשו לנו. הרי לא ידענו מה קורה בעולם בזמן המלחמה, לא ידעו שרוצחים את כולם. היא לא שמרה את זה לזכרו של מריו אלא בשביל העדות שלנו, לחיים האיומים שהיו לנו, אם אפשר לקרוא להם חיים".

      לפני כעשור הגיעו המכתבים לארץ. חברה של המשפחה עלתה ארצה עם כרית המעיל ששרד כל השנים במחבוא. "מתי שאחותי עלתה ארצה היה קומוניזם ברומניה והיא פחדה להביא את זה, שיחשבו אותה למרגלת. אז היא השאירה אותם ברומניה אצל הבת-דודה היחידה שהייתה לנו. כשהבת דודה עלתה לארץ היא גם פחדה והשאירה אותם אצל חברה שלה. כשהחברה עלתה לארץ לפני עשר שנים, אחותי כבר הייתה חולה מאד, חיה בבית מוגן. היא אמרה שהיא אפילו לא רוצה לראות את זה. היא אף פעם לא דיברה איתי על מה שהיה אז במלחמה, אם הנושא היה עולה היא הייתה שמה מוזיקה קלאסית".

      נעמי נפטרה לפני שנה וחצי, בגיל 90. בנותיה של אווה שכנעו אותה למסור את הפתקים ל"יד ושם", לתת כבוד אחרון למריו ולהעניק לסיפורן עדות נצחית.

      "לעולם לא אשכח את דמותך המקסימה"

      לזכרו של מריו, מובאים פה חלקים משני מכתביו האחרונים לנעמי:

      "נציגי כל הלאומים התאספו היום בפני מפקד המחנה, אשר מסר להם הוראות לפינוי. הוא אמר להם שאם הרוסים יתקרבו לכיוון שלנו כולם יצטרכו להתפנות, ללא יוצא מן הכלל, לפי הוראות מפקד המחנה, למקום בטוח. אולם במקרה והרוסים יכתרו אותנו, אנחנו נצטרך להישאר במקום. לדעתי עדיף יותר להישאר משום שבמקרה של פינוי נצטרך לעשות את רוב הדרך ברגל. בשבילנו זה לא יהיה קשה מדי, כי אנחנו גברים, אבל אני חושב עליכן הרבה כי יש ביניכן הרבה חלשות".

      "נהיה מאוחר ואינני יודע אם למרות כל הניסיונות שלי, נוכל להחליף בינינו את ההתכתבויות שלנו כרגיל. אני לא הצלחתי לתפוס בסיבוב הראשון את מקום הימצאך ואינני רוצה לבוא שוב משום שהגרמנים עלולים לראות אותי. אני נאלץ לעזוב אותך מבלי שיכולתי לקרוא את מילותייך הנעימות אשר תופסות מקום גדול בחיי היומיומיים".

      "יתכן שמחר בערב תהיה האפשרות האחרונה שלך לכתוב לי, תהיי בטוחה נעמי היקרה, שאם לא נמשיך באותו כיוון, אני לעולם לא אשכח את דמותך המקסימה, ואת יכולה להיות בטוחה שזכרך שמור בליבי, אשר מלא פחד שאנחנו עלולים להיות מופרדים אחד מן השנייה. אני רוצה להאמין שהכול יעבור בשלום, ואני מעביר לך את מחשבותיי העמוקות ביותר".

      Bramcaleoni Mario

      המכתבים נמסרו ל"יד ושם" כחלק ממבצע "לאסוף את השברים", במסגרתו מתקיימים ימי איסוף בכל רחבי הארץ. למסירת פרטים אישיים מתקופת השואה ניתן לפנות ל"יד ושם" בטלפון: 02-6443888.