בשנים האחרונות גברה המודעות הציבורית לזכויותיהם של יוצאי השואה. קיים ניסיון אמיתי לפצות אותם על העוול ועל ההתעלמות שהייתה מנת חלקם בעבר. אולם זהו דור שהולך מאתנו ואתו נעלמת העדות החיה על הנוראות מהזוועות שחולל המין האנושי.
הזיכרון הוא נשמת אפו של העם היהודי שעוסק בזיכרון יותר מכל עם ולשון. עם שהאירועים המכוננים שלו התרחשו בעבר הרחוק, נדרש להתמודד עם הבוגדנות והסלקטיביות שבזיכרון האנושי ובנטייתו לשכחה.
השואה היא שפל המדרגה המוסרית שאליה הגיע המין האנושי, שבה הפך אדם, מבחירה, למפלצת. דבר זה הוא בלתי נשכח ובלתי נסלח! רק מי שאינו מבין או שאינו מכיר בחומרת המעשים, יכול להרשות לעצמו לשכוח או לסלוח. אין לנו רשות לסלוח, אין לנו רשות לעשות הנחות למי שמרגיש רגשי אשם.
העם היהודי הוא עם יוצא דופן, שלאורך אלפי שנים סבל מרדיפות ואנטישמיות, משנאה סתמית, על לא עוול בכפו, רק משום מה שהוא, והתעקשותו לשמור על צביונו וזהותו, נדרש לשמר זיכרון ארוך טווח. מוסרית אסור לו לשכוח את צורריו, ששלחו יד בבניו ובבנותיו. העם היהודי אינו מתיפייף בסליחה מתחסדת, מן השפה ולחוץ, כנצרות. הוא מחנך לירידה לשורש של חומרת המעשים ולא לנסות לטשטשם.
עם שבבשרו צלקות העבר מהתעמרות ומניסיונות השמדה צריך לשמר את זכרונו. אם חפץ חיים הוא ורצונו להמשיך לשרוד בעולם עליו לזכור את שעשו לו אחרים לשם הפקת לקחים לעתיד, לעולם לא עוד! עם זה צריך לשמר לאורך השנים את הכרת הטובה לעמים שהגנו עליו למרות הכל, ושחו נגד הזרם.
מקל השליחים של הזיכרון עובר לדור הבא, לדור השני של יוצאי השואה, כובד המשקל של משא הזיכרון עובר להיות מונח על כתפיו. הדור השני חי את השואה מתוך הצלקות שנותרו בגופם ונפשם של ההורים, ושצילה של השואה לא מש מסדר היום וההתנהלות של חייהם.
זו איננה משימה קלה, כלל ועיקר. הדור השני צריך לגבש את המתכונת לשימור זכרם של קדושי השואה ולהתמודד עם מגמות מתעצמות של "הכחשת השואה", ובעיקר מול ההכחשה האפורה, מול הטוענים שהיא אמנם הייתה אך לא הייתה חמורה כל-כך כפי שמתארים היהודים.
עליו להתמודד עם הקולות לסליחה, ובעיקר למצוא את הדרכים להעביר את האחריות של שימור לקחיה לדורות הבאים. לא רק לזכור ש"הייתה שואה", אלא גם לזכור מה היה בה.
אני נושא עימי בצורה מוחשית את משא זיכרון השואה מידי יום. אבי, משה שנוולד (אסיר מס' 34378), היה בין המגורשים מבודפשט. הוא הגיע לאחר תלאות רבות לאושוויץ ומשם למחנות גרוסגרדן, וניצל בניסי ניסים. רוב בני משפחתו המורחבת נספו בה. אימי ברחה כילדה קטנה בערבות צ'כוסלובקיה. זיכרון השואה אצלנו תמיד היה כאוב, ולעולם לא הגליד.
שמי הכפול, אליעזר חיים, קרוי על שם סבא רבא שלי, מצד אימי מצ'כוסלובקיה שנרצח על ידי הנאצים ביערות, כשברח עם הפרטיזנים, ואיתו כמעט כל בני משפחתו, ודוד אבי שמצא את מותו כנראה במחנה מאוטהאוזן. על דמותם ופועלם שנגדע באיבו גדלתי.
אולם המשימה הגדולה שאיתה עלינו להתמודד ככל שהשנים מתקדמות היא כיצד נצליח להעביר את הזכרון לדורות הבאים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.