השאיפה לבית השכיחה מאיתנו את חיי המשפחה

יש את העניין הזה עם הדיור. המחירים עולים בצורה קיצונית ויותר ויותר אנשים נשארים ש?וכרים לנצח. כל אחד, ואני מתכוון ממש כל אחד, מנסה לפתור את הבעיה. חלקנו טוענים שיש להגביל את מחיר שכר הדירה, יש מאיתנו הסוברים שרק היצע גדול של קרקעות יוזיל את העניין, יש כאלו שבכלל חושבים שצריך למסות דירות להשקעה, ויש אנשים שלא מאמינים שמשהו בכלל יקרה. הם מעדיפים לרדת מהארץ. זה הפתרון בעיניהם. בין שלל הדעות והפרשנויות של מומחים, מוחים ויורדים, שכחנו את הדבר החשוב מכל: בית הוא אמצעי. הוא לא המטרה. השיח הנדל"ני שכבש כל שיחה, כל מפגש, כל שולחן חג ושבת, איבד אותנו לדעת. מרוב מספרים וגרפים וחוק מע"מ אפס, וכחלון וביבי, ודפני ליף, שכחנו שבית, קורת גג, ארבע קירות, הם רק אמצעי. המשפחה היא המטרה. הבית נועד ליצור מקום אחד לתא המשפחתי, האישי, הקרוב. הוא לא נועד להיות כשלעצמו – בטון יצוק, קומה רביעית. המשפחה היא הסיבה לבית. לשאיפה לבית.

כשאנו זונחים את המטרה, אנו מוותרים על שיח מעמיק ואמיתי בנושא העיקרי, המשפחה. למה זה חשוב? מה זה נותן? כיצד זה תורם לחברה? איך בונים משפחה? בשאלות הללו אני מבקש מאנשי הציבור ומראשי המדינה לעסוק. המרדף אחרי הקירות הוליך אותנו שולל עד כדי כך שנראה לכולנו הגיוני לקחת משכנתא ענקית, לעבוד מהבוקר עד הלילה כדי לשלם אותה, בינתיים, לפספס את הילדים, את הזוגיות, את החיים, רק כדי להתעורר יום אחד, בגיל 67 ולגלות שבעצם, עד עכשיו לא חיית. פספסת את החיים שלך. ובשביל מה? בשביל בטון?!

הגיע הזמן לעצור. רגע לפני שהקוסם התורן מוריד לנו את מחירי הדירות בכמה עשרות אחוזים, בוא נחשוב. מה אנחנו רוצים להשיג בחיים: בית או משפחה? האם שווה לנו כחברה וכיחידים, לעבוד 25 שנה כמו חמורים עבור הבנק או עבור המשפחה? וכן, זה סותר. העובדים במדינת ישראל מובילים בכמות שעות העבודה ביחס למדינות בעולם ואפשר להבין למה – אנחנו רוצים בית אבל נהנים ממנו רק בסופי שבוע.

אוהל הוא לא הפתרון. הוא מחאה חמודה, אבל לא הפתרון. חוק שיאפשר להורים לצאת פעמיים בשבוע מהעבודה בשעה 15:30 הוא התחלה של משהו. הכוונה מקצועית של פסיכולוגים ומטפלים מטעם משרד ממשלתי, כיצד לחזק את התא משפחתי היא משהו שנשמע נכון ואפשרי. הקמת מיני-משרד ציבורי לחיזוק הקשר המשפחתי במגוון תחומים הוא מטרה מצוינת. הקריסה של התא המשפחתי שאנו חוווים בימינו אינו תוצאה רק של "עליית מחירים" שגורמים לישראלים להיות משועבדים יותר לעבודה ופחות למשפחה, אלא תוצאה של חוסר תשומת לב מה חשוב יותר, של בלבול בין עיקר לתפל, של שיח כלכלי טהור שהלך לאיבוד בין מספרים ועקומות, של חברה חולה ששכחה למה בכלל כל זה.

"כל זה" נועד ליצור חברה טובה יותר. מוסרית יותר. נעימה יותר. חברה פחות אלימה ויותר מכבדת. פחות מתנשאת ויותר מכילה. חברה בריאה. בגן, בבית הספר, בעבודה, עם חברים,
הכל מתחיל ונגמר במשפחה. שם האדם גדל ושם הוא מגדל. המשפחה היא חממה שמחובתנו לשמר. אסור לנו לשכוח זאת. אז במקום לדבר על קירות, מגדלים, בטון ופרויקטים, בואו נדבר על האנשים שחיים בתוכם. בואו נדבר על המשפחה.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.