ערסים ומכורים לשוקולד: כשמדובר על מזרחים דמם מותר

מה גורם לאדם מן היישוב, אדם סביר בהחלט, שקם יום אחד, ומתראיין לתוכנית טלוויזיה, ומקיא שם, בפני כל עם ישראל משפטים כמו: "הוא רק אומר ערבים, והם יוצאים מהחורים"?
אז מה עבר לה בראש?! וזה לא שהיא לא מכירה את המדיום. היא שחקנית. היא מבינה בטלוויזיה. היא יודעת שלוקחים, וחותכים, ומציגים את הקטעים המעודדים צפייה. אם ננטרל נטייה לאובדנות, כמו אצל דודו טופז המנוח, או צורך בלתי נשלט בתשומת לב כמו אצל פרופסור חצרוני. אז מה זה? איך בן אדם בוגר, שמתפקד בדרך כלל, אולי גם נחמד, לא מצליח לשלוט על הסוגרים המילוליים שלו?

פשוט כמו שזה נשמע, זה בקטגוריה של "מסיח לפי תומו". היא מספרת בתמימות, מה שראתה בעיני רוחה. אין סיבה לחשוד בה שהיא משקרת או עושה מניפולציה. נאמנים דבריה. ככה מדברים אצלה בשולחן שבת או בגינה הציבורית. כמו שגברים במילואים מרשים לעצמם, לדבר אל ועל נשים בצורה מגעילה עד שמישהי מעירה אותם בתלונה על הטרדה מינית.

יש משהו באווירה ציבורית, במקומות מסוימים, שמרגיל את האוזן ומשחרר את הלשון כשמדובר על מזרחים - בכל שם שתבחרו: ערסים, מכורים לשוקולד, מצביעי ביבי. כשמדובר על מזרחים דמם מותר. אז זהו שלא. שינו את הכללים ושכחו להגיד לך.

אני יכול לראות את מבטי התדהמה של כאילו מה? - אבל זה אותו מבט של כמה ניצבים במשטרה, שפשטו את המדים, מוקדם מדי. זהו - שינו את הכללים. היום אסור ללעוג למזרחים. זה לא מקובל. זה דבר שבני תרבות לא עושים. זו גזענות. זה חוסר חינוך והעדר נימוס אלמנטרי. זו פגיעה קשה בערכים היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל. זה כמעט כמו שביבי יאמר שהערבים נעים בכמויות אל הקלפיות.

גם לא יעזור "האימא שלי עיראקית". איילת שקד כבר השתמשה בקלף הזה. פרנץ פנון לימד אותנו משהו על "עור שחור מסכות לבנות". גזענות היא גזענות גם כשהגזען מנסה לחלץ את עצמו מבני מינו על ידי הטלת דופי בבני אמו.

פרשת השבוע היא פרשת מצורע. אומרים חכמים שמצורע הוא המוציא שם רע, שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע ועל גסות הרוח ועל גבהות הלב. שמתוך גבהות הלב בא לידי גסות הרוח, ומתוך גסות הרוח בא לידי לשון הרע. הכהן המטהר את המצורע, כשנרפא מצרעתו לוקח איתו גם עץ ארז. ומפרשים שמביא דבר גבוה לכפר על גבהות הלב. מצאתי ב'חכם היומי', שהחכם רחמים ניסים פלאג'י (איזמיר, 1813-1907) שואל שהרי בבגדי הכהן יש מצנפת שהיא באה לכפר על גבהות הלב. ועונה החכם: "שבגדי כהונה מכפרים על הציבור, שלא יענשו מצד הערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה."

אין שני עמים. כולנו עם אחד. ערבים זה לזה. כמישהו מרשה לעצמו להתבטא בגזענות, האשמה היא גם אצלנו. האווירה הציבורית הרגילה את האוזן, ושחררה את הלשון. גבהות הלב הביא לגסות הרוח.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.