לבחור ימין זו לא בחירה רציונליסטית. ה''שוקולדים'', אותם אלו שצועקים, זועקים, לא מסוגלים לדחות סיפוקים ולו לרגע אחד, ''זה'' המלך שלהם. לא צריך לשכנע אותם, הם משוכנעים. כל מה שצריך זה לומר להם "ערבים" והופה, הם יוצאים מהחורים. הם לא מבינים משפטים ארוכים, מורכבים. רק מנטרות, סיסמאות. ואם הם ירצו לפנות אל הבועתיים של תל אביב, חשוב להדגיש, הצפונים האלו מוכנים להכיל, אפילו ישמחו לדבר, אבל גם הבועתיים מבינים זה גדול עליהם. כי הם, בעצם, זה לא הם. זה 'זה'. זה מדבר בשפה אחרת.
וקסמן שכחה כנראה את אחד הכללים הראשונים שלמדה בבית הספר למשחק בית צבי: כשאתה שחקן, אתה אמור להיכנס לדמות. כל דמות. לא משנה איזו דמות זו - רוצח, אנס, שודד, פיראט, בחורה עם תסביכים של אבא, בחור עם מחסור בקרבת אם, או סתם אישה בגיל העמידה שנמצאת בנישואים לא כל כך מתפקדים. הכול הולך. זה משחק, זו במה.
אבל בחיים עצמם, המשחק הוא לא הכול. אין אמן או שחקן שיכול להיכנס לנעליים גדולות כשל מצביע ימין. הדמות קשה להבנה, בלתי אפשרי להיכנס לתוך ראשה ולהבין את מאוויה. ליבו של הימני כה גס. הרי הוא זה מהשוקולדים, הוא ברברי. הוא מעם אחר, ענת וקסמן, שחקנית תיאטרון וטלוויזיה לא מסוגלת להיכנס שכה מנותקת מההוויה שלה.
ותראו מי המנהיג שלהם, ראש הממשלה. כמובן, אותם אומללים לא יכולים להסתדר לבד. הם צריכים איזה אשכנזי שיציל אותם מעצמם. ואם הוא יכול להיות נאור, או לפחות לעשות כאילו בכלל טוב. יש לו מבטא אמריקאי? מעולה. נואם בחסד עליו? זה בוודאי מה שהוא עושה כל היום. הוא בסך הכול יושב וכותב נאומים. בעצם, לא. הוא התחיל תחביב חדש. הוא עושה גם סרטונים עכשיו. זה נורא פשוט, באיזשהו אופן. כך וקסמן תופסת את ראש הממשלה שלנו, של כולנו. כותב נאומים ושחקן בסרטים, זה מה שהוא עושה כל היום ותו לא.
בימים בהם מערכת החינוך מסיימת ללמד את ילדי ישראל להבין ש"האחר הוא אני", נדמה שהמרחק בין ישראל האחת לישראל השנייה מעולם לא היה גדול יותר. אך למרבה ההפתעה, זו שמתיימרת להציג מציאות חדשנית ומעמיקה קמה בבוקר ה-18 במרץ למציאות שהיא קצת אחרת. לא אחרת באמת, אלא אחרת ממה שאותה חברה שמתיימרת להיות האליטה חשבה שהיא המציאות. האליטה התרבותית הזו חיה, כך מסתבר, במציאות מדומיינת.
הריאיון המלא של ערוץ 2 עם השחקנית ענת וקסמן עוד לא שודר במלואו, אך הקטעים שכבר פורסמו מראים דבר אחד על המציאות: הם לא למדו שום דבר. לא מדודו טופז וגם לא מיאיר גרבוז. הם, הבועתיים, ה"תל-אביבים'', מאמינים באמת ובתמים כי אנשי הימין הם צ'חצ'חים, מנשקי קמעות, הם לא רציונליים. כל עוד הם, אנשי השמאל ה''נאור'' ימשיכו לחשוב כך, הם ירחיבו את הניתוק שלהם מהעם ומהמציאות.
אז פעם זה היה טופז, לפני חודש זה היה גרבוז, עכשיו זו וקסמן. אני מתחיל לחשוב שהשמאל לעולם לא ישלים עם שתי עובדות על החיים. האחת, שהמדינה אינה שלו בטאבו. לא בתרבות, לא בכלכלה, לא במשפטים, ואפילו לא בתקשורת. השנייה, שאנחנו, אנשי הימין, אנחנו לא צ'חצ'חים, אי אפשר לסכם את הווייתנו בנשיקת קמעות או בתאווה לשוקולדים. הימין הוא יריב פוליטי ראוי ומזמן לא אותו עולה חדש מהלבנט שבקושי יודע עברית. ביום בו השמאל יפסיק להתייחס אליו כפליט ממדינות ערב שהושלך למעברות, אולי, רק אולי, הוא יוכל לחזור למאבק הפוליטי כיריב שווה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.