שלושה עשורים חלפו מאז הכריזה ממשלת ישראל על סיום מלחמת לבנון הראשונה ועל נסיגת צה"ל מלבנון. אלא שההחלטה לצמצם את הכוחות הצבאיים לשטח שכונה לימים "רצועת הביטחון", עורר במהלך 15 שנים את אחת הסוערות הכואבות והמדממות שידעה המדינה.
"על פי חוק, חומרים בנושא צבא וביטחון סגורים לחמישים שנה וחומרים מודיעיניים סגורים לשבעים שנה, אבל לפעמים אנחנו משחררים חומרים קודם, על פי בקשות מיוחדות", מסבירה אילנה אלון, מנהלת ארכיון צה"ל במשרד הביטחון. "לכן, אנחנו יכולים כעת להקדים בעשרים שנה את שחרור החומרים הנוגעים לרצועת הביטחון שאינם מאיימים לפגוע בפעילות צה"ל או בכניסות עתידיות ללבנון, אם יהיו כאלה".
בארכיון צה"ל קיימים 11 מיליון תיקים הכוללים מיליארדי מסמכים, תצלומים, מפות, הצעות, תרשימים ושעות קול. מתוכם, הצטברו במהלך 18 שנות השהות של צה"ל בלבנון 170 סלילים. בכל אחד מהסלילים 40 ערוצים ובכל ערוץ מוקלטים 24 שעות של אודיו ווידאו. מלבדם, קיימים בארכיון צה"ל עוד עשרות אלפי תמונות ומסמכים מאותה תקופה. אין ספור הרגעים הקטנים הנצורים בארכיון מרכיבים את הפסיפס המורכב כל כך שליווה את חיילי צה"ל ואת בעל בריתו - צד"ל, בתקופה שכונתה לימים "הבוץ הלבנוני".
תמונות מארכיון צה"ל
ב-1970 גורש ארגון הטרור אש"ף מירדן והחל להשתלט על דרום לבנון. הוא הקים תשתיות טרור בכפרים הסמוכים לגבול עם ישראל ושלח חוליות של מחבלים לחדור לשטח ישראל ולבצע פיגועים רבי נפגעים ביישובים הנמצאים בקרבת הגבול. אסון אביבים (1970) במהלכו נרצחו 12 אזרחים, רובם ילדים בני שש עד תשע, חדירת המחבלים לקריית שמונה (1974) שגבה 18 קורבנות בנפש, השתלטות המחבלים על בית הספר במעלות (1974) שבמהלכו נהרגו 26 בני אדם, רובם נערים בני 15-17 וההשתלטות על בית התינוקות בקיבוץ משגב עם (1980) שבמהלכו נהרגו שלושה ישראלים, אחד מהם פעוט בן שנתיים וחצי, היוו רק רשימה חלקית מעשרות הפיגועים אותם ביצעו אירגוני הטרור הפלסטינים באותה תקופה כשחדרו משטח לבנון לישראל.
"יצאנו למלחמת לבנון הראשונה בגלל ההתקפות והירי של הארגונים הפלסטינים על יישובי הצפון, מתוך ההערכות שלהם בכפרי דרום לבנון", מסביר תת-אלוף במיל' צ'יקו תמיר, מחבר הספר "מלחמה ללא אות". הספר מספר את סיפור הלחימה בלבנון מנקודת מבטו כלוחם וכמפקד מאז גיוסו לצה"ל ועד לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון במאי 2000. "החשש העיקרי מפני נסיגה מלבנון היה שחדירות המחבלים יתחדשו. היה גם כמובן חשש מקטיושות, אבל באותה תקופה הטווח שלהן היה קצר והמחשבה הייתה שיהיה אפשר למנוע חלק גדול מהירי שלהן בעזרת יצירה של אזור ביטחון", אומר תמיר.
"ישראל נתנה לנו להכניס את הפצועים לטיפול בבתי החולים"
שלוש שנים אחרי שהחל מבצע שלום הגליל, נסוג צה"ל ממרבית השטחים שאותם כבש. ביוני 1985 הוא יישם את החלטת הממשלה, שהתקבלה חודשים ספורים קודם לכן, והתמקם על גבול רצועת הביטחון. עד להקמת רצועת הביטחון, השתלט צה"ל על שטח לבנוני בעומק של כ-40 ק"מ מהגבול עם ישראל והגיע עד לבירה ביירות. ביוני 1985 הוא נסוג לקווים המרוחקים בכ-5 ק"מ מהגבול במערב ועד ל-10 ק"מ מהגבול במזרח. מספר הלוחמים שצה"ל החזיק בשטח בכל זמן נתון במהלך 15 שנות שהותו ברצועת הביטחון, הגיע ליותר מאלף חיילים.
לאורך כל תקופה השהות של צה"ל ברצועת הביטחון, התקיים שיתוף פעולה מלא עם המיליציה המקומית - צד"ל. בין 5,000 חיילי צד"ל היו בעיקר נוצרים מארונים, אך גם לא מעט דרוזים ומוסלמים שיעים. שיתוף הפעולה נבע מאינטרס משותף של צה"ל וצד"ל להילחם נגד ארגוני הטרור הפלסטינים שהשתלטו על כפרי דרום לבנון והתנכלו לתושבים המקומיים. "הקשר שלנו עם ישראל התחיל כבר בשנות השבעים, 77-76, בזמן מלחמת האזרחים. באותה תקופה התחיל הבלגן עם ארגוני הטרור הפלסטינים. נלחמנו בהם כי הם ניסו להשתלט על הכפרים שלנו ופגעו בנו קשות", משחזר יוסוף ח'ורי, קצין צד"ל לשעבר שהתגורר במרג' עיון ושימש כמפקד מוצב סמוך לריחן. "המצב בכל הכפרים שלנו היה על הפנים. הם הרגו, אנסו את הנשים שלנו, שרפו בתים ובזזו אותם. לא הייתה לנו ברירה, היינו חייבים להילחם בהם. וככה ישראל פתחה בפנינו בפעם הראשונה את שער פטמה (במטולה - ע"ח). היא נתנה לנו להכניס את הפצועים שלנו לטיפול בבתי החולים בישראל".
ח'ורי מספר כי תחילה, רב-סרן סעד חדאד היה מפקד הכוחות, שנקראו בזמנו "צבא לבנון החופשית". ב-1985, אחרי שהוא נפטר, הגיע במקומו הגנרל אנטואן לאחד. "אז כבר התחילה התקופה של רצועת הביטחון וצבא לבנון החופשית הפך לצד"ל", אמר.
בשטח רצועת הביטחון המתהווה הוקמו כעשרים מוצבים. ליד כל מוצב שהוחזק על ידי צד"ל הוקם גם מוצב של צה"ל, זאת כדי לשמור על המיליציה המקומית. צה"ל אימן את חיילי צד"ל ובשלב מסוים החל גם לשלם לחייליו משכורות. מעברי הגבול עם ישראל נפתחו ואלפים מתושבי דרום לבנון שקיבלו אישורי עבודה בשטח ישראל. רבים מהם יצאו בכל בוקר לעבודה במפעלים בישראל ונהנו משכר גבוה יחסית לזה שהיו רגילים אליו בלבנון.
"הפלסטינים גורשו על ידי צה"ל, עברו לתוניס ובהמשך הדרך קיבלנו אותם פה. אז החזית הלבנונית מול אש"ף הלכה ופחתה, במיוחד מאז הסכם אוסלו", מסביר תא"ל במיל' תמיר. "במקביל חלה התפתחות קיצונית בעדה השיעית בלבנון ובתפקיד שלה בפוליטיקה הלבנונית. העדה השיעית הייתה שקטה שחיה בשלום עם הישות הציונית. כשצה"ל נכנס ללבנון ב-1982, העדה השיעית ראתה אותו כמשחרר מהעול של אש"ף, שהטיל מורא על הכפרים בדרום לבנון. לכן, הצבא הישראלי התקבל באותה תקופה בכפרים השיעים ב'אורז ובסוכריות'. ההתפתחות של הארגונים השיעים אמל וחיזבאללה שינו את התמונה באופן שלא צפינו אותו בכלל. רצועת הביטחון לא צפתה את המהפכה השיעית באיראן שתשפיע על לבנון".
תמיר ממשיך: "בגלל השליטה של סוריה בלבנון, היא אפשרה לחיזבאללה להישאר עם כל הכוח שלו, בשעה ששאר המיליציות פורקו מנשקן. לבנון הפכה פתאום לזירת התגוששות בין ישראל לבין סוריה ואיראן. הנוכחות של ישראל בשטח לבנון שימשה עילה ללחימה ולהתקפות של החיזבאללה נגד צה"ל. כך, נוצרה מציאות שונה שאזור הביטחון לא נתן לה מענה באמת. נוצר ציר של איראן, סוריה ולבנון שמולו התמודדנו במשך רוב שנות קיומה של רצועת הביטחון".
התקופה ברצועת הביטחון אינה מוגדרת עד היום כ"מלחמה"
בדומה לשם שבחר תא"ל תמיר להעניק לספרו, "מלחמה ללא אות", גם התקופה שבה שהה צה"ל ברצועת הביטחון אינה מוגדרת עד היום כ"מלחמה". ולכן, במשרד הביטחון מתקשים להוציא מספר מדויק של חיילים שנפלו באותה תקופה, אם כי ההערכה היא שבכל שנה נהרגו בממוצע 25-20 חיילי צה"ל ברצועת הביטחון.
במהלך 15 שנות השהות של צה"ל ברצועת הביטחון יצאה ישראל לשני מבצעים צבאיים: דין וחשבון ב-1993 וענבי זעם ב-1996. המבצע הראשון, שזכה לימים לכינוי "מלחמת שבעת הימים", יצא לדרך בעקבות הסלמה בלחימה ברצועת הביטחון. בתוך חודשיים וחצי נהרגו 15 חיילים באירועים שונים שכללו פיצוץ של מטען ממולכד במהלך סיור רגלי, ירי של טיל אל עבר מוצב צה"ל והיתקלויות במארבים של החיזבאללה. במקביל, הגביר החיזבאללה את ירי הקטיושות שלו אל עבר קריית שמונה ויישובי הצפון. מבצע "ענבי זעם" יצא גם הוא לדרך אחרי ירי מסיבי של קטיושות מצד החיזבאללה אל עבר יישובי הצפון וכן אחרי נפילתם של שישה חיילי צה"ל ברצועת הביטחון בעקבות פיצוץ מחבל מתאבד ופיצוצי מטעני צד על שיירות שבהן הם נעו.
"שירתי בגולני בין השנים 94-91 והלחימה הכי משמעותית שלי הייתה במבצע 'דין וחשבון'. אנחנו כל הזמן היינו שם במצב של מלחמה. זה לא היה ביטחון שוטף כפי שהמדינה מגדירה את התקופה הזאת, ככה לא נראה ביטחון שוטף", אומר בכעס אורן פטוקה, מפורום המחאה "מלחמה ללא אות", הדורש להכיר בתקופת רצועת הביטחון כמלחמה. "אחד הדברים הזכורים לי היטב זה כשסיימנו קו בדרום לבנון וגדוד 101 של הצנחנים החליף אותנו. ימים ספורים אחרי שהם עלו לקו, נהרגו להם כמה חבר'ה ואחרי עוד כמה ימים נהרגו להם עוד כמה חיילים מירי דו צדדי. עוד לא הספקנו לרדת מהקו ואחרי פחות מחודש כבר חזרנו להחליף אותם".
פטוקה נזכר גם בחברים שהוא איבד במהלך התקופה שבה פלגותו, מסייעת 51, הייתה ברצועת הביטחון. "בשנת 1995, בן מחזור שלי, דרור בראשי, נהרג שם עם כמה חבר'ה. סרן יוסי אוחנה הספיק לרדת ולהספיד את בראשי בלוויה שלו, אבל אחרי יומיים הוא חזר ללבנון ונהרג שם עם עוד חמישה מהחבר'ה של המסייעת. שגרת היום שלנו כללה מארבים בתדירות של כמעט כל שבוע. התפקיד שלי היה 'סורק תיילים' - אני הייתי צריך ללכת בראש הכוח ולחפש ביחד עם גשש אם יש תייל שממתין לי. אם חלילה אעלה על מטען, אז רק אני אתפוצץ ושאר החבר'ה ינצלו. מצד אחד אתה רוצה להאט כדי לסרוק את השטח ביסודיות, אבל מצד שני המפקד מאיץ בך כי אתה לא רוצה להיכנס לחושך ואז בכלל לא תוכל למצוא תיילים . גם לשמור בעמדה שירו עליה פעם טיל, זה לא נעים. אתה כל הזמן שואל את עצמך, למה שלא ירו עליה עכשיו? היו הרבה מאוד תקריות שהפילו חללים והחששות והמתח היו תמידיים".
"עדיף לקפל דגל בחיפזון מאשר לבוא עטוף בדגל"
במהלך אותן שנים אירעו תקריות רבות נוספות שנצרבו היטב בתודעה הלאומית. בין האירועים הבולטים ניתן למנות את נפילתו של הנווט רון ארד בשבי ארגון הטרור השיעי "אמל" בשנת 1986, את ליל הגלשונים ב-1987, שבמהלכו חדרו מחבלים לבסיס צה"ל בסמוך לקריית שמונה והרגו שישה חיילים, חטיפת בכיר החיזבאללה השיח' עובייד על ידי סיירת מטכ"ל ב-1989, חיסול מנהיג החיזבאללה עבאס מוסאווי ב- 1992, מתוך הערכה כי חיסולו ירסן את הארגון השיעי הקיצוני ונפילתו של מפקד יק"ל (יחידת קישור לבנון) תא"ל ארז גרשטיין יחד עם הנהג שלו, הקשר שלו וכתב קול ישראל בצפון אילן רועה בשנת 1999. אבל האירועים הבולטים ביותר שעוררו גלי מחאה שקראו להוציא את צה"ל מלבנון, היו אסון השייטת שבמהלכו נהרגו 11 לוחמים ומיד אחריו גם אסון המסוקים שבמהלכו נהרגו 73 לוחמים.
"במבצעים 'דין וחשבון' ו'ענבי זעם' ידנו הייתה על העליונה, אבל גם כשהמבצעים הצליחו עדיין לא נסוגנו מלבנון. היינו מגיעים לרגעים קשים של הסלמה ומקבלי ההחלטות חשבו ש'זה לא הזמן לסגת'", מסכמת אורנה שמעוני, ששכלה את בנה אייל בסמוך למוצב ריחן שבדרום לבנון בשנת 1997 והייתה חברה בארגון "ארבע אימהות". "עשיתי חקר עמוק מאוד והגעתי למסקנה שצה"ל בלבנון הגיע למצב של קיפאון ושהוא בעצם מגן רק על עצמו. גיליתי שהחיילים לא נהרגו כמעט במבצעים, אלא דווקא בדרך חזרה הביתה כשהם עלו על מטעני צד, בדרך חזרה מחופשה בבית, בהפגזות שהמוצבים שלהם ספגו או באסונות כדוגמת אסון המסוקים שהתנגשו אחד בשני בשמי הארץ. אהוד ברק עשה את הדבר הגדול ביותר בדור שלנו כשבמבצע חשאי ובין לילה הוא הוציא את כל כוחות צה"ל מלבנון. לא מעניין אותי שהחיזבאללה בזזו כמה משאיות, או שצה"ל לא הספיק לפנות מהמוצבים ציוד יקר ערך, הדברים האלה לא משתווים לחיי אדם. אני אמרתי את זה אז ואני אומרת את זה גם היום: עדיף לקפל דגל בחיפזון מאשר לבוא עטוף בדגל".
לפניות לכתבת עדי חשמונאי: adihashmonai@walla.co.il