ביום שמשרד החינוך הפך לתיק - כולנו הפסדנו

אמור לי באיזה משרד אתה חפץ ואומר לך מי אתה. משרד השיכון? סימן שאתה רוצה לפתור את בעיית הדיור תוך שנה. משרד התקשורת? סימן שאתה רוצה להוריד את מחירי הסלולר והאינטרנט תוך שלושה חודשים. משרד האוצר? סימן שאתה אוטוטו מוריד לנו את יוקר המחייה. משרד הביטחון? סימן שאתה רוצה לכסח את הערבים הכי מהר שאפשר. משרד הפנים? סימן שאתה רוצה לפתור את בעיית המסתננים מהר מהר. משרד התיירות? סימן שאתה רוצה להציל את ענף התיירות באמצעות פגישות עם כוכבים מאמריקה. אין עליכם, בחירות מעולות. משרדים מעולים. שאפו. יאללה אפשר להרכיב ממשלה. אה, רגע, כמעט שכחנו, נו, נשאר המשרד הזה, בעצם, הוא יותר "תיק" מאשר משרד. סורי אבל מישהו מכם צריך לקחת אותו. אין ברירה.

פעם, עד לא מזמן, כשמפלגות רצו להשפיע הן עטו על משרד החינוך. הן ידעו שההשפעה האמיתית נמצאת שם. השפעה עמוקה, ערכית. השפעה לטווח ארוך. ואולי זו הסיבה שאף מפלגה לא דורשת בקול, בגאווה את משרד החינוך לידיה. ההשפעה במשרד הזה, היא השפעה לטווח ארוך. השפעה שכזאת אינה מתאימה לעולם התקשורתי של היום. עולם הבנוי על עיקרון ה"כאן ועכשיו".

חינוך, הוא בדיוק ההפך מכך. חינוך, מטבעו, הוא תהליך. ולתהליך אמיתי, לוקח זמן. בעולם של עיתונים יומיים, מבזקי חדשות כל חצי שעה, מהדורות מקודמות, מרכזיות וסיכום חדשות היום, תוכניות אקטואליה מסביב לשעון, עיתונים כלכליים, מגזינים, בלוגים פוליטיים ואנשי ציבור עם דפי פייסבוק שמתעדכנים פעמיים ביום, בעולם כזה, משרד החינוך הופך לתיק. חתיכת תיק. למה? כי אין סיכוי לקצור באמצעותו הצלחה מיידית. והרי לשון החוק הלא-כתוב הוא: "ש?ר שלא הצליח לקצור הצלחה מיידית, נכשל". ואל תספרו לי על מבחני מיצ"ב ארציים, רפורמות ושי פירון. כדי לבחון הצלחה אמיתית בתחום החינוך, צריך זמן.

מקצוע החינוך עוסק בעיצוב האדם. הרב קוק הגדיר זאת כך "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר". משרד החינוך נקרא כך ולא "משרד הלימוד" משום שהמקצועות הנלמדים אינם אלא אמצעי למטרה החינוכית "לעשותו טוב וישר". תלמידים הניגשים בהצלחה ל- 5 יחידות באנגלית/ מתמטיקה/ כימיה/ ספרות/ היסטוריה/ תנ"ך, וכעבור מספר שנים צועקים על דייל במטוס: "שוקולד! תביא לנו שוקולד!", הם לא פחות מכישלון חינוכי. השאיפה למצוינות בתחום המוסרי, צריכה להיות תוכנית הלימודים. לא חלק ממנה. היא צריכה להיות הסיבה לכך שמורים, מנהלים ומפקחים קמים בוקר בוקר לעבודה.


יש דעה כזאת שמסתובבת בקרב מורים והורים רבים הטוענת שכדי להוביל את מערכת החינוך הישראלית להצלחה, יש למנות שר חינוך מקצועי, שאינו מגיע מהשדה הפוליטי. לא משום שאין אנשי ציבור ראוים, יש גם יש. אלא שלטענתם מערכת החינוך צריכה יציבות ודרך ארוכת טווח, ושרים המגיעים מהפוליטיקה מונעים בדרך כלל מאינטרסים פוליטיים צרים ואינם מצטיינים בחשיבה לטווח ארוך. נשמע נכון. אך לדעתי טענה זאת מפספסת בענק.

יש ליצור בדחיפות תוכנית לימודים בעלת מטרות-על משותפות לכלל האוכלוסייה בישראל. חילונים, דתיים, ערבים וחרדיים. תוכנית חינוכית אחת לכולם. בלי כוכביות והערות משפטיות. בלי יציאות ונספחים. תוכנית חינוכית אחת לכולם ללא יוצא מהכלל. יש לדאוג לאכוף את מימוש התוכנית באמצעות פיקוח נוקשה וענישה רצינית. כשהורים ומורים, ירגישו שיש תוכנית משותפת לכל תלמידי מערכת החינוך, אז ורק אז שר החינוך יעשה את עבודתו האמיתית: מימוש התוכנית על פי תפיסתו והשקפתו. לדוגמא: אם נגדיר שאחת ממטרות-העל של התוכנית היא לכבד את "האחר" ו"השונה" (מטרה שהשר פירון ביקש לקדם) – שר דתי יבקש להטמיע זאת באמצעות לימוד מקורות דתיים. שר חילוני ממפלגת שמאל יבקש להטמיע זאת על ידי לימוד שירי משוררים פלסטינים. שר ערבי יבקש להטמיע זאת על ידי לימוד הערכים הנאורים של האיסלם.

העיקרון ברור, מטרת-העל לא משתנה. הדרך להטמיע אותה בהחלט כן. וזה מצוין. שכן, החברה הישראלית המתחדשת הוקמה על ידי מהגרים ממדינות שונות בעלי רקע תרבותי שונה זה מזה ולכן, מערכת החינוך צריכה לשאוף להכיל בתוכה דעות וגוונים שונים של מקורות ותרבויות. אנחנו מוכרחים לשאוף לכך. העושר התרבותי וההיסטורי זה היתרון הגדול שלנו. רק השדה הפוליטי יכול לייצג נאמנה את המגוון הרחב, את הפסיפס העונה לשם "חברת ישראלית". רק שרי חינוך מהשדה הפוליטי יכולים להגשים את המטרות החינוכית המשותפות שבראשם להפוך את האדם "לטוב וישר".

אבל עוד קודם לכן, בואו נקווה שיש אנשי ציבור שרואים במשרד החינוך הזדמנות ולא "תיק".

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.