פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שקופים: האנשים שיושבים עכשיו בבית, לבד

      הם בני 80 פלוס, עבדו רוב חייהם, הקימו משפחות, לא סיעודיים אבל גם לא בריאים במיוחד. ועכשיו הם בודדים. יש רבע מיליון כאלה בישראל, ולא מעט יוזמות ורעיונות כיצד לשלב צעירים כדי שיסייעו להם להפיג את הבדידות, אבל יש גם שורה תחתונה אחת: לבד, לגמרי לבד

      דוד רפס, אפריל 2015 (ראובן קסטרו)
      "קשיש זו מילה נוראית". דוד רפס בביתו בגבעתיים (צילום: ראובן קסטרו)

      "כבר 20 שנה שאני חי לבד. כל היום אני לבד. לא טוב לי עם זה, אני משתגע. רואה טלוויזיה. לפעמים אני יוצא לא רחוק לשתות קפה, יושב שם שעה וחצי והולך הביתה. הרוב לבד ורק בבוקר, כי בחושך אני לא מוצא את הבית". בקול רועד ונרגש מספר דוד רפס את סיפורו. צלצול הטלפון הנייד מפלח את השקט הכבד בביתו. בפעם הראשונה שהנייד צלצל, חצי שעה קודם לכן, הוא בקושי שמע כי ראה תכנית טלוויזיה בווליום חזק, כפי שהתרגל לכך בשנים האחרונות. בגלל שציפה לשיחה נוספת הוא כבר כיבה את הטלוויזיה וחיכה לה בדריכות. זה לא קורה לו הרבה שמתקשרים אליו, הוא מיהר לעבר חלון ביתו כדי שתהיה לו קליטה טובה יותר. דוד מבהיר כבר בתחילת הריאיון כי הוא מסרב לראות עצמו קשיש. "אני עדיין הולך ישר, ישן ישר. קשיש זו מילה נוראית, מבחינה נפשית אני צעיר", הוא אומר. "קשישים הולכים לבתי אבות, הסתובבתי שם, זה לא בשבילי. בית אבות זה בית קברות. אם למות אז בבית שלי, במיטה שלי".

      רפס הוא ניצול שואה בן 83 בקירוב. "עליתי לארץ אחרי המלחמה ונתנו לי תעודת זהות אפס, אני חושב שאני בן 83 היום, אולי יותר", אמר. הוא חי בגפו שנים ארוכות. דעתו צלולה, מצבו הגופני סביר לגילו ולמרות שאינו מוגדר על ידי ביטוח לאומי נכה, הוא מתלונן מזה שנים על הידרדרות דרמטית בראייתו ונעזר במקל הליכה בצאתו מהבית.

      הוא מקבל מדי שבוע סיוע בניקיון הבית מביטוח לאומי בין חמש שעות. "לרוב היא (העוזרת - ר"ב) מסיימת את העבודה אחרי שעה והולכת, אני משלם 50 שקל כדי שתישאר עוד קצת", אמר. ומדי פעם מגיע בחור צעיר המתנדב לעזור לו במטלות שונות. לא באופן קבוע. לרוב הוא נעזר בחברו הטוב יעקב המתקרב לגיל 90 בעצמו. "רק החבר שלי יעקב מציל אותי, הוא נוסע איתי לדואר ולבנק, הוא בשבילי ישועה. יעקב הוא אלמן בן 90. חוץ ממנו - הבדידות קשה", הוא אומר ומוסיף בחצי חיוך: "לגור איתו זאת לא אופציה - אנחנו טיפוסים שונים, אני קצת בלגניסט והוא אוהב לסדר את הנעליים ליד הגרביים, אחד כזה שמצחצח שיניים שלוש פעמים ביום. בגילו יש לו את כל השיניים".

      למרות שניסה בעבר לצאת לפעילויות מחוץ לבית, כיום הוא לא רואה בהן טעם. "אני לא רואה כלום ומשעמם לי ללכת לבד. אם היה פה שכן או מישהו שאומר לי 'בוא נלך' הייתי הולך, אבל בבית איפה שאני גר כבר 65 שנה יש עכשיו 12 דיירים, כולם צעירים שגרים בשכירות, אני לא מכיר אותם. זה לא כמו פעם שאומרים בבוקר: 'בוקר טוב, מה שלומך? עשיתי עוגה בוא תטעם'. היום זה אחרת לגמרי. לאף אחד לא אכפת. לא לשכנים, לא לביטוח לאומי ולא למדינה. בשביל צבא ומילואים הייתי טוב ועכשיו כשאני צריך עזרה אז לא דואגים לאנשים כמוני? המדינה שבנינו במו ידינו, גנבו לנו אותה", אמר. התלאות והקשיים שעבר בתקופת השואה ולאחר העלייה לארץ, לא מרפים ממנו. אך יש דבר אחד שקשה לו במיוחד - געגועיו לבנו בן ה-11 וחצי שמת ממחלה קשה. "יש לי אוטו מתחת לבית אבל אני לא יכול לנהוג לבית הקברות", אמר. "זה פשוט הורג אותי. עד עכשיו אני מחפש שמישהו יבוא וייקח אותי לבית הקברות לגעת בו. לבקר אותו".

      בין "סיעודי" ל"קשיש"

      דוד רפס הוא פני הדור הרביעי בארץ. תסתכלו לו בעיניים. תראו את "הסבא שלכם", תראו את "הזקנה שבמסדרון", או אפילו את הקשיש שצועק במשרדים האפורים של ביטוח לאומי לתוספת שעות טיפול בבית שאותן הוא לא ייקבל. לכולם יש "אויב" אחד גדול ומשותף - הבדידות. בני הגיל הרביעי בארץ, בני 80 ומעלה, המונה 224,800 איש מתוך קהילת הקשישים בארץ המונה 832,900 איש (בני 65 ומעלה), זאת על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסיקה (הלמ"ס) והמוסד לביטוח לאומי. הם הדור השקוף. הם בנו את המדינה, בנו תשתיות, יסדו וביססו את המשק והקימו משפחות לתפארת לחיזוק הדמוגרפיה בהתאם לאתוס הציוני. כעת הם רק מקוטלגים חברתית בין "סיעודי" ל"קשיש". כאשר לקשיש הסיעודי ניתן מענה טיפולי תומך אך הקשיש ה"רגיל", זה שסובל מלקות קלה אחת או שתיים ובעיקר ספון בביתו בודד ומדוכא, הוא שקוף בעיני החברה. הבדידות שלו אינה נראית לעין, הוא לא מחטט בפחים ולא צמוד למטפל זר בביתו. הוא "סתם קשיש", אבל בדידותו לפעמים קשה יותר ממחלה פיזית או גופנית עד שהם מייחלים בליבם להגדרה סיעודית, שם לפחות יש להם נוכחות בעיני החברה.

      אומנם, המשרד לאזרחים ותיקים מפעיל תכנית לקירוב לבבות בין דורות אך גם שם הפרויקט התנדבותי ומלבדו, פועלות עמותות וארגונים חברתיים המסייעים ל"קשיש הבודד" באופן לא מסודר. מארחים להם חברה, מזמינים אותם לארוחות חג עם המשפחות או מקיימים ליל סדר ציבורי, כפי שאירע בשבוע שעבר במרכזים קהילתיים בשכונות מסוימות בארץ. מרכזי יום לקשיש מהווים מסגרת חברתית לכמה שעות בבקרים, למי מהקשישים שמגיע, אך מפגשים אישיים של "אחד על אחד" השמים את הקשיש תחת זרקור, מתקיימים על בסיס טוב ליבם וזמינותם של המתנדבים. אך זה לא מספיק.

      זיקנה (ShutterStock)
      הזקנים זוכים לראשונה במטפלים חברתיים להפגת הבדידות (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      המצוקה בשטח והמענה המועט הובילו לפני שנתיים את תנועת "דרור ישראל" בליווי המחלקה לחקר הגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה להמציא תחום חדש שלא היה בעבר והוא המטפל הקהילתי. מה שאז היה נראה כמו חלום של כמה פעילים אידיאולוגים, הפך השנה למסלול לימודים מגובש ומובנה. פיילוט התכנית נפתח עם שנת הלימודים הנוכחית, תשע"ה, במסגרת המכללה למנהיגות מקצועית בעפולה, מכללה פרטית המפוקחת על ידי משרד הכלכלה, בשיתוף והובלת רשת דרור בתי חינוך, ג'וינט-אשל והקרן למפעלים מיוחדים במוסד לביטוח לאומי. המחזור הראשון מונה 21 צעירים משוחררי צה"ל שנתמכים על ידי פיקדון הקרן לחיילים משוחררים, אך בהנהלת המכללה מאשרים כי בשנה הבאה יפתח מסלול נוסף בראשון לציון ובדרום הארץ בהם צפויים ללמוד סך הכול כ-200 סטודנטים. משך תכנית ההכשרה - 750 שעות, היא נמשכת שבעה חודשים והיא מקנה בסיומה תעודת מטפל קהילתי, וכלים פרקטיים ללימודי תואר ראשון באחד מתחומי הדעת התואמים - מדעי ההתנהגות, סוציולוגיה ועבודה סוציאלית. "זאת תכנית פורצת דרך. 'דרור ישראל' פנו אלינו עם הרעיון, ולאחר שהמחלקה הפדגוגית שלנו עשתה בדיקת צרכים, זיהינו אכן שיש צורך גדול במקצוע כזה", טוען איסר דובדבני, ממונה אזורי על הכשרה מקצועית ופיתוח כוח אדם במחוז חיפה והצפון, במשרד הכלכלה. "זאת הפעם ראשונה שהצעירים של המדינה עוזרים באופן ממלכתי ומוסדר לאלו שהקימו את המדינה".

      פריצת דרך כפולה

      פרופסור ישראל דורון, ראש החוג לגרונטולוגיה (חקר הזקנה) באוניברסיטת חיפה ונשיא האגודה הישראלית לגרונטולוגיה לשעבר, המלווה מקצועית ואקדמית את התלמידים מבקש להבהיר כי פריצת הדרך כפולה. הזקנים השקופים זוכים לראשונה במטפלים חברתיים להפגת הבדידות אך לא פחות חשוב מכך, מדובר בבניית מקצוע חדש, הסולל דרך לבניית תואר ראשון בישראל לגרונטולוגיה, תחום מחקר צעיר יחסית בהשוואה לעבודה סוציאלית, אשר נלמד כיום רק בתואר שני באופן מסודר, ורק בחלק מהמוסדות האקדמאים. "הרעיון הוא שמי שמתחיל עכשיו יקבל חשיפה בלתי אמצעית וכלים מקצועיים לטיפול בקהילה הזקנה, שהם בסיסיים בעולם הגרונטולוגיה. בשלב השני, אחרי שהוא צובר ניסיון בקהילה, מבין את מורכבות החוויות שחווים האנשים הזקנים במציאות, אז אפשר להתקדם הלאה לתואר ראשון במגוון מקצועות עם מוקד בתחום הזקנה, כאשר יש לנו תכנית מגרה לפיתוח תואר ראשון בגרונטולוגיה. התכנית החדשה מתכתבת איתה", אומר פרופסור דורון.

      במכללה מספרים כי הצעירים כבר החלו במפגשים אישיים עם קשישים בקהילה, וכל סטודנט "השתדך" לקשיש משלו, יצר קשר אישי ולמד את סיפור חייו. בתחילה הם נפגשו עם קשישים הפעילים בקהילה, בכדי להתאמן על דמויות קלות יחסית לתקשורת בינאישית, בשלב מאוחר יותר יצוותו הסטודנטים לקשישים המשוועים לסיוע וספונים בביתם או בבתי אבות. הסיפורים הפכו לתערוכה המוצגת ברחבי העיר עפולה וגורמת לקשישים ולצעירים כאחד - מידה רבה של סיפוק וחשיבות חברתית. "בהתחלה הקשישים קיבלו אותם בחשדנות צפויה. אבל הם מקבלים הכשרה מקצועית בכל הקשור להבנת עולם הזקנה, הם מבינים את צרכי הזקנים, הרגשיים והפיזיולוגים. מלמדים אותם צוות מרצים מקצועי ומוכשר המורכב מרופאים, עובדים סוציאליים, עורכות דין, אחיות, גרונטולוגים, פיזיותרפיסטים ותזונאית", מספרת עדן חן, מנהלת המכללה למנהיגות בעפולה מסלול טיפול קהילתי בזקנים, דרור בתי חינוך בישראל. "ברור לכולנו שתוחלת החיים בישראל הולכת ועולה, זה אומר שיש הרבה יותר זקנים מצד אחד, והצורך ברור, ומצד שני כיום במדינה אין פרופסיה לטיפול בזקנים ברמה גבוהה, יש סיעוד, שנותן מענה חשוב ומבורך לטיפול הפיזי, אבל אין אחריות על כל עולם הצרכים של הזקנה בישראל".

      עושה לי טוב לראות אותם מאושרים

      למרות שהפיתויים לאחר הצבא גדולים, נסיעה לטיול הגדול או לעבוד בעבודה מועדפת מעניינת יותר, הסטודנטים בקורס מגלים עניין רב יותר עם ה"זקנים". "התקשרו אליי לבוא לשמוע על הקורס דרך המרכז לחיילים משוחררים. בהתחלה סירבתי לזה, אמרתי שלא מעניין אותי. אבל כשהטלפנית התקשרה פעם שנייה אמרתי בסדר נשמע. ואיך שבאתי נדלקתי. הבנתי כמה צריך באמת לתת ולעזור לדור השלישי והרביעי. בשבועיים הראשונים של הלימודים 'לא הייתי בזה'. זה היה נורא עיוני, ואז כשהתחלנו בריאיונות עם הזקנים ולהכיר אותם, התמכרתי לזה", מספר יוחאי כהן, בן 23 מעפולה, לוחם בגדוד 12 של גולני, שהשתחרר לפני שנה וחצי ובשלושת החודשים האחרונים מלווה את הפרויקט המיוחד. "בחיים לא הייתי חושב על עצמי כמטפל קהילתי, זה הצחיק הרבה אנשים אבל כשישבו וראו את מה שעשינו הרכינו ראש ואמרו לנו 'אתם אלופים'. יש לי מישהו במשפחה שאמר לי 'בוא תלמד משפטים, תהיה עו"ד תכנס למשרד איתי'. אמרתי שאני לא שולל את זה אבל בסוף כשאתה בא למרכז יום לקשיש הם כל כך מוארים ושמחים. כשהם הבינו שבאנו לטובתם זה מחזק גם אותנו.

      "יש ארבעה אבות קהילה בעפולה וכל אחד אחראי על 200 בתי אב בדור השלישי והרביעי, לכולם יש לחצן מצוקה וכל פעם שקורה להם משהו אנחנו קופצים לעזור להם", מוסיף כהן. "לפעמים מקיימים איתם שיחות. אם צריך להחליף מנורה, אנחנו באים, הרי הם מתקשרים לטכנאי להחליף נורה ולוקחים להם 200 שקל על הביקור. כואב הלב. אני אעשה להם בחינם. חברים שלי הסתלבטו עליי שאני בעבודה עם זקנים אבל הם לא מודעים כמה טוב זה יכול לעשות לקהל הזה, וזה עושה לי טוב לראות אותם מאושרים. מה גם שאנשים לא מבינים כמה כסף יש בזה כי לא עובדים בזה". כהן מציין כי הוא בהחלט רואה עצמו מטפל קהילתי למרות הרגעים הקשים. "לפעמים אני נשבר מזה, אני כולה בן 23 ולפעמים זה לא בשבילי לשמוע צרות של זקנים אבל אחרי שאני רואה מה זה עושה להם זה מחזק אותי אפילו עוד יותר", מסביר. הוא מוסיף וקורא לעוד בתי ספר לאמץ את הקורס הייחודי הזה: "אנחנו ראשונים שעושים את הקורס הזה. משמעות הנתינה לאנשים האלו הוא מסר שצריך להגיע להרבה יותר אנשים".

      אלון רענן סטודנט במכללה למנהיגות מקצועית (ערן גילווארג)
      עבודה משמעותית יותר מלתקן מחשבים. אלון רענן (צילום: ערן גילווארג)

      גם אלון רענן, בן 23, חייל משוחרר מחיל האוויר, הוא עוף מוזר בשכבת גילו. את הידיעה על פתיחת המסלול המיוחד הזה הוא קרא באילת בעודו מנצל את זכות העבודה המועדפת של בני גילו. הוא מספר שזמן קצר לאחר מכן ארז את הדברים שלו וחזר הביתה, לעשייה חברתית. "אמרתי לעצמי אילת אילת, אבל הגיע הזמן לעשות דברים משמעותיים שיספקו לא רק אותי אלא אחרים. טיפול בזקנים נשמע לי כמו בחירה ממש טבעית. סבתא שלי אחראית בעפולה על 'הקתדרה ללימודי זקנים', התחברתי לזה מגיל קטן. ואני מאוד קשור אליה. מכל אדם אפשר ללמוד אבל זקנים עברו כל כך הרבה דברים", הוא אומר. "לא מרתיע אותי לשמוע 'צרות של זקנים', יש אנשים בגילי שמתעסקים עם הבעיות של הסודאנים בארץ אבל יש נושאים חשובים יותר, אלה ההורים שלי בעוד כמה שנים, וזה הנושא שהכי קרוב אלינו, זה ממש מעבר לפינה. אם נדאג לזה עכשיו אני מאמין שזה יבוא לטובתנו בעתיד הרחוק". בסיום לימודיו, רענן מתכנן להירשם ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית עם התמחות במסלול הזקנה. "אני רוצה לראות איך אני יכול לשפר להם את איכות החיים. רוב החברים אומרים שאין בזה כסף ודברים כאלה, אבל העבודה שלי היא מאוד משמעותית. אני די סגור על זה ומאז שאני לומד את זה אני מרגיש משמעותי יותר מלתקן מחשבים ומה שאנשים אחרים לומדים עכשיו".

      רוצים ליצור מציאות חדשה

      פרופ' ישראל דורון מסביר כי "המטרה שלנו להפוך את המקצוע הזה לבעל אופק תעסוקתי. לתת למטפלים תחושה של כבוד עצמי בהשתייכות למקצוע מכובד בעל הערכה חברתית וקידום אישי. אנחנו רוצים ליצור מציאות חדשה שאינה קיימת. מציאות של חבר'ה צעירים בתחילת דרכם שמעוניינים לעבוד עם זקנים מתוך הבנה שזה לא תפקיד ראשוני שלאחר הצבא, ואחרי זה 'אני אתחיל את החיים האמיתיים שלי' - זה מקצוע לחיים". הוא מודע לכך שכיום יש בעיות קשות של העדר כוח אדם בשילוב עם שכר נמוך. היום, "כשאתה נכנס לעבוד ככוח עזר במוסד סיעודי או בית אבות או בביתו של הקשיש, אין לך לאן להתקדם. אין מדרג שכר ולכן אתה נכנס לסטטוס שאתה 'תקוע' בו, מה שמרחיק אנשים טובים רבים מהתחום", הוא אומר ומדגיש שהמטפלים הקהילתיים החדשים "בעוד עשר שנים לא יהיו המטפלים של היום, אלא יהיו אנשי מקצוע בעלי תואר אקדמי. אנחנו יוצרים מערך חדש שישנה את מערך כוח האדם שבא במגע עם קשישים ונותן להם שירותים".

      לפניות לכתבת: revital.blumenfeld@walla.com