במרחק של עשרות מטרים מקצה רכס רמים שבאצבע הגליל, שלמרגלותיו פרושים נופיה עוצרי הנשימה של דרום לבנון, ניצב לו מבנה בעל שני מפלסים שלא מושך תשומת לב מיוחדת. המבנה, ששימש פעם בית התינוקות של קיבוץ משגב עם והיה אחד הסמלים המובהקים של הקהילה השיתופית, נמכר לידיים פרטיות, הוסב לנכס נדל"ני והוא מאוכלס היום על ידי שתי משפחות. גדר העץ הצבעונית שהקיפה את המבנה כבר הוסרה, מתקני השעשועים פונו ורק נדנדה אחת ישנה ומחוררת נותרה לבדה במקום. החורים שבה מהווים עדות אילמת לדרמה שהתחוללה במבנה הזה לפני 35 שנים, בלילה שבין 7 ל-8 באפריל 1980.
כמו השתלטות המחבלים על בית הספר במעלות, רק שש שנים קודם לכן, גם חדירת המחבלים למשגב עם זעזעה את המדינה ונצרבה היטב בתודעה הלאומית. מספר האבדות בנפש היה אמנם קטן בהרבה מזה שספגו תלמידי התיכון הממלכתי-דתי של צפת במהלך הטיול השנתי שלהם במעלות, אבל הסיפור הפעם היה העלייה ברף האכזריות. הפעם השתלטו המחבלים על בית תינוקות ובני הערובה שנלקחו כבר לא היו נערים בני 17-15, אלא תינוקות ופעוטות חסרי ישע מגיל של חודשים בודדים עד גיל של שלוש שנים וחצי.
ימים ספורים לפני החדירה החליט אלוף פיקוד הצפון דאז אביגדור (יאנוש) בן גל להעלות את רמת הכוננות בגזרה. הוא עשה זאת הן מפאת ההתרעות שהגיעו אליו מפני פעולת מיקוח של מחבלים והן בשל חג הפסח שמשך מטיילים רבים לצפון. אסתי שני, חברת קיבוץ משגב עם, היום בת 70, שכלה בפיגוע את בעלה סמי והייתה תלויה בין ייאוש לתקווה במשך תשע שעות נוספות, אחרי שבנה עומר בן החודשיים ושלושה שבועות נחטף ונלקח כבן ערובה על ידי המחבלים. כל זאת בשעה שהיא הסתתרה מפניהם בתא השירותים של בית התינוקות.
עוד בוואלה חדשות:
"הסתכלו עליי כעוף מוזר": כשחרדים רוצים לעבוד, וכל הדלתות נסגרות
פחיות XL וקריוקי לצד משפחות שרוצות "לנקות ראש": הכנרת של פסח
החקירה נגד רונאל פישר תקועה - בגלל הקוד של האייפון
"אנחנו לא הרגשנו שום מתח באוויר, להיפך. באותו יום שזה קרה אני וסמי דיברנו על גודל הבית, חשבנו אולי להרחיב את הגינה. זה היה יום אופטימי שבו דיברנו על תכניותינו לעתיד", משחזרת שני. "בערב עוד הלכנו להופעה של חווה אלברשטיין בקיבוץ איילת השחר. כשחזרנו מהמופע הילדים ישנו בבתי הילדים. הלכנו לבדוק מה קורה עם עומר, שהיה עוד תינוק, אבל כשבאנו הוא כבר ישן והחלטנו לא להעיר אותו".
גם מאיר פרץ, שהיה אז רווק בן 27 ונלקח כבן ערובה כששימש שומר לילה בבית הפעוטות שבמפלס העליון של בית התינוקות, מעיד שלא חש כלל במתיחות ביטחונית טרם האירוע. "בכלל לא הייתי אמור להיות בתורנות לינה בבתי הילדים באותו לילה. הגיעו לבקר אותי קרובי משפחה ואמרתי שאפנה להם את החדר הקטן שלי ואחליף בתורנות מישהי אחרת שהייתה אמור לישון שם", מספר פרץ, היום בן 62, חבר קיבוץ ניצנים. "אני זוכר שזה היה לילה עם רוחות ממש חזקות ואני עוד תכננתי לקום מוקדם בבוקר כדי לצאת ולרסס במטע שבהר".
הרוחות החזקות שהשתוללו באותו לילה גרמו ככל הנראה לתקלה במערכת החשמל בחלקים מסוימים בקיבוץ. סמי שני, שהיה אז מזכיר הקיבוץ והחשמלאי של הקיבוץ, נקרא קצת אחרי חצות לתקן קצר חשמלי בבית התינוקות. מאחר שבמקום נמצא בנם התינוק עומר, אסתי אשתו מחליטה להצטרף אליו. בזמן שסמי החל לתקן את הקצר ישבה אסתי עם שומרת הלילה יהודית גורי יחד עם עומר ועם עוד שלושה תינוקות. בקומה העליונה מאיר פרץ כבר נם את שנתו יחד עם עוד ארבעה פעוטות בני שנתיים עד שלוש וחצי.
באותה שעה הצליחו חמישה מחבלים מהארגון הפרו-עיראקי "חזית השחרור הערבי" לחצות את גדר המערכת מלבנון. למרות שהגדר הייתה ממוקשת ומצוידת באמצעי התרעה אלקטרוניים, כוחות צה"ל לא זיהו את החדירה. המחבלים צעדו עשרות מטרים בלבד וכבר היו בלב הקיבוץ. כשהגיעו לבית הילדים החליטו להתפצל. שלושה מחבלים עלו למפלס העליון, שבו ישנו הפעוטות, ושניים נוספים נכנסו למפלס התחתון, שבו שהו התינוקות.
"החשמל חזר וסמי היה כבר לקראת סיום העבודה ופתאום אני שומעת את התכתשות שלו עם המחבלים. הוא ניסה לסגור עליהם את הדלת כדי למנוע מהם להיכנס לחדר שבו היינו עם התינוקות - ואז שמעתי שלוש יריות. שמעתי אותו צועק חזק, ואז איך הקול שלו גווע", משחזרת אסתי שני את רגעי האימה. בשניות שחלפו עד שהמחבלים הצליחו לחדור לחדר שאליו ניסה סמי למנוע מהם להיכנס, הספיקו אסתי ויהודית גור לאסוף אל חיקן שני תינוקות ולהסתתר בדממה בתוך תא השירותים.
"את עומר לא הספקתי לקחת איתי, אבל לא העליתי בדעתי שייקחו תינוק כל כך קטן כבן ערובה", היא אומרת. "כשהייתי בשירותים עוד לא הבנתי שסמי נהרג. רק כשראיתי אותו אחרי החילוץ היה ברור לי שהוא מת. כשחולצתי הסתבר לי גם בדיעבד שהמחבלים הרימו במכנסיים את עומר ואת התינוק הנוסף שהיה בחדר. הם נופפו בהם כמו בחבילות והעלו אותם ביחד איתם למפלס העליון".
רק אחרי שנורו היריות הראשונות שהרגו את סמי שני, הבינו חברי הקיבוץ שמשהו דרמטי מתרחש מתחת לאפם. "הירי הזה היווה למעשה את הנקודה שבה הקיבוץ התעורר והבין שמשהו קורה", משחזר אריה גידו, שהיה בזמנו חבר בכיתת הכוננות של היישוב ומשמש כיום כמפקדה. "באותה תקופה עוד לא הייתה לנו כיתת כוננות מסודרת, אבל זאת הייתה תקופה שהלכנו עם הנשקים לכל מקום, אפילו לשירותים ולעבודה. תוך כדי הבדיקה שלנו הבנו שיש מחבלים שהשתלטו על בית הילדים. הזעקנו את כוחות הביטחון ועד שהם הגיעו נכנסנו לקומה התחתונה וחילצנו את אסתי ויהודית, ביחד עם שני התינוקות שנותרו שם, ומסרנו אותם מיד להוריהם".
בינתיים השתלטו המחבלים על הקומה העליונה, שבה היו באותה עת שומר הלילה מאיר פרץ, כשבידיהם עוד שישה תינוקות ופעוטות. הם היו בני ערובה במשך תשע שעות תמימות, מ-1:00 בלילה ועד ששוחררו במבצע חילוץ נועז של סיירת מטכ"ל ושל סיירת גולני ב-10:00 בבוקר. תחילה חולצו אסתי שני ביחד עם חברתה יהודית גורי מהקומה התחתונה, והדרמה התרכזה בקומה העליונה.
"כוח של סיירת גולני הגיע שעה אחרי שהקפצנו אותם. בהתחלה הם הגיעו לחזית המבנה ואז המחבלים ירו עליהם. אספתי אותם וריכזתי אותם בנקודה שלא הייתה מול המבנה והם התארגנו, אבל אז עלה חשש שהמחבלים יתחילו לירות בילדים", משחזר אריה גידו.
המחבלים כפתו את שומר הלילה מאיר פרץ בידיו וברגליו והניחו על שולחן קטן לידו את שני התינוקות שהביאו מלמטה. התינוקות שהתעוררו לא הפסיקו לצרוח, אולם נרדמו אחרי שהתעייפו שוב. לדברי פרץ, "ב-3:00 לפנות בוקר דובר מטעם הצבא ביקש מהם בערבית לנהל משא ומתן. כשמישהו מהר ענה לדובר, פתאום התחיל ירי מטורף של מאגים, ממש מעל הראש שלנו. הכדורים שרקו באוזניים. באותם רגעים שכבתי עם ידיים כפותות לאחור, עוצם את העיניים כך שכל החיים שלי עוברים לפני". "אחד המחבלים שנפצע בניסיון הזה התעצבן וצעק 'בואו נהרוג את כולם'", הוא נזכר. "מזל שהמבוגר מביניהם מנע את זה. תוך כדי מהומת הירי, והכעס העצום שלו, הוא ניגש אלי וירה לי בתוך כף הרגל מטווח אפס".
ניסיון הפריצה הראשון כשל ובמהלכו נהרג חובש צוות סיירת גולני, אלדד צפריר. רק אחרי ניסיון הפריצה השני ב-10:00 בבוקר גילו כוחות צה"ל גופה נוספת, של אייל גלוסקא בן השנתיים וחצי. בשל מצבה של הגופה העריכו כי הוא נהרג כתוצאה מהאש הכבדה שנורתה במהלך ניסיון הפריצה הראשון שכשל. "בזמן שהיה ירי מטורף הסתכלתי על התינוקות וקלטתי שהם פתאום לא מגיבים. הם כאילו קפאו על מקומם ולא זזו. הכול היה מלא באבק והייתי בטוח שהם נפגעו. רק אחרי שהירי נפסק פתאום ראיתי שהם זזים", מספר פרץ. "בסביבות 7:00-6:30 אחד התינוקות התעורר ופתאום חייך אליי וניסה לזוז ולזחול. הוא היה על השולחן הקטן שהיה לידי והמחבל ניסה לעצור אותו שלא ייפול. אז הוא דחף את התינוק אלי עם הנשק שלו. אל תוך הידיים הקשורות שלי. אני אחזתי אותו והוא קצת יילל ונרדם שוב".
באותן שעות כבר התחילו המחבלים לקבוע אולטימטום. הם הציגו רשימת דרישות שהביאו עמם, ובה שמות של מחבלים הכלואים בישראל, שאותם הם דרשו לשחרר. לדברי פרץ, הם דרשו גם מסוק כדי לקחת את החטופים עמם ללבנון עד למימוש עסקת שחרור השבויים. החוטפים איימו כי אם ישראל לא תיענה לדרישותיהם, הם יתחילו להוציא להורג כל חצי שעה בן ערובה אחד.
האולטימטום הראשון נקבע לשעה 6:00 אולם זה נדחה בכל חצי שעה עד שהגיע השעה 10:00 בבוקר. בשלב מסוים המסוק שהובטח אכן הגיע, אך ממנו השתלשלו לוחמי הסיירת ונכנסו לבית התינוקות דרך הגג. בתוך שתי דקות נהרגו כל המחבלים והמבצע עצמו הוכתר כהצלחה. כל הפעוטות נפצעו למעט התינוקות שהועלו מהקומה התחתונה, בהם עומר שני, בנם של סמי ושל אסתר. הוריו של אייל גלוסקא לא היו חברי קיבוץ, אלא רק בשנת ניסיון לקראת קליטתם כחברים. אחרי האסון שנפל עליהם הם עזבו את הקיבוץ. מאז, מעידים חברי הקיבוץ, הם לא היו מסוגלים לחזור ולבקר בו, גם לא בטקסי הזיכרון.
אחרי שהתאלמנה, אסתי שני לא נישאה שוב. עומר בן 35 היום, חובק אישה ושלושה ילדים משלו. "היו לי ארבעה ילדים לגדל. יש לי עכשיו גם נכדים מקסימים והכול טוב", אומרת אסתי. "בשבילנו השביעי של פסח זה מושג. לכל משפחה יש את החג שלה, אז זה החג שלנו. התאריך הזה כבר קרוב וכמו בכל שנה אני מרגישה כבר במועקה. זה כמו ערב יום זיכרון בשבילי. אני מרגישה שאני רוצה שזה יעבור ושנחזור שוב לשגרה. קרו כל כך הרב דברים מאז, בעיקר טובים. אבל הלב שלי בימים האלה עדיין מגביר את קצב פעימותיו".
לפניות לכתבת עדי חשמונאי: adihashmonai@walla.co.il