"שיחקנו במשחק היכרות, ובמהלכו הציגה חניכה את יהודה וסיפרה על חייו", סיפר המפקח אוראל עורשי, מפקד בענף שיטור בסיסי במכללה הלאומית לשוטרים. "לאחר שאמרה שהיו לו חמישה אחים וכעת יש לו ארבעה, ענה יהודה לשאלת חבריו לצוות ואמר שאחיו נהרג. משם אני כבר שאלתי את השאלות. הייתה לי תחושה כזו של סרט ידוע מראש. שאלתי איפה הוא נהרג והוא אמר לי במלחמה, שאלתי איזו והוא אמר מלחמת לבנון השנייה. אחרי שחקרתי עוד הוא אמר לי שהוא שירת בצנחנים, ולאחר שאמר באיזה גדוד שאלתי אותו אם מלקו אחיו והוא אישר. הרגשתי צמרמורות בגוף. הכול חזר, כל המחשבות, כל הדברים שכבר שכחתי".
עשרות החניכים המאיישים את קורס שח"מ (שירות חובה במשטרה) "מור"ק", המסתיים בימים אלו, לא ידעו דבר על סיפור אחוות הלוחמים המרגש, סיפור שעוד יגוללו עליו מור"קים (מורשת קרב) רבים במכללה: מפקדו של סמל ראשון מלקו אמבאו המנוח, שנהרג בקרב בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, פיקד במסגרת ההכשרה גם על אחיו.
צירוף המקרים הנדיר הכה את הכיתה בהלם. חלק מהחניכים בכו, חלקם יצאו מהכיתה ולא הצליחו לחזור דקות ארוכות. "אף שהייתי איש סגל, לא יכולתי שלא לחוש מאותו הרגע סוג של חיבור ודאגה, כמו אח גדול. אמרתי לו שכל מה שהוא יצטרך אני פה בשבילו. גם אחרי הקורס הזה. אנחנו נשמור על קשר, ללא ספק".
"מאליק דואג לך"
"בהתחלה לא הבנתי, הייתי קצת בשוק", סיפר החניך יהודה אמבאו. "כל החברים לצוות של מלקו הפכו למשפחה אחת גדולה. אנו הולכים לחתונות ונמצאים אתם בקשר. ניסיתי להיזכר בשם של המפקד, שהיה לי קצת מוכר. שאלתי את האחים שלי. כשאמי שמעה את השם היא התרגשה אמרה שהיא מכירה אותו. "הנה, אתה רואה? מאליק דואג לך'", היא אמרה לי.
המלחמה תפסה את עוקשי ואת מלקו בקו בחברון, ולכן נדרשו לפיקוד לא פחות משלושה ימים להעלות את גדוד 890 צפונה. "אלו היו שלושה ימים מאוד ארוכים", שחזר עוקשי. "מתחילת הלחימה היה ברור לנו שיקראו לנו, ורצינו שזה יקרה כמה שיותר מהר. שמענו את הדיווחים מהצפון ורצינו להיות שותפים למאמץ המלחמתי שם".
עם הגעת הגדוד לאזור זרעית, החלו מאות לוחמי הצנחנים להתארגן במהירות לקרבות הקשים. שעות ספורות לאחר מכן עוקשי ומלקו כבר היו בדרכם לעייתא א-שעב, אחד ממעוזי חיזבאללה בדרום לבנון. "כל כניסה ערכה כשבוע, והייתה מלווה בכוח מאוד גדול שכלל מאות חיילים", סיפר עוקשי. "מרגע חציית הגדר נתקלנו בחוליות מחבלים. כל צעד שעשינו כלל בתוכו התקלות: בכניסות לבתים, כשהתקדמנו אל יעדים, ואפילו כשהלכנו להביא אוכל שהצניחו לנו".
עוקשי ומלקו נלחמו כתף אל כתף מעט יותר משבוע. ביום השישי האחרון לחייו מלקו עוד הספיק להתקשר להוריו ולספר להם שהוא בסדר, להרגיע אותם. בני משפחתו לא ראו את פניו זה שלושה שבועות. הוא הספיק להתרענן קרוב לגבול למשך 24 שעות, עד שחזר ללבנון בפעם האחרונה. "זה היה בבינת-ג'בייל", סיפר עוקשי, "היינו אמורים להשתלט על כמה בתים. מלקו לא היה אמור להיות בכוח שטיהר אותם, אבל החליף בחור שהיה לו מעצור. בבית האחרון, בחדר האחרון, נפתחה אש לעברם מאחד החללים. מלקוו נפגע ונהרג במקום".
חבריו לצוות של אמבאו הצליחו לחלץ את עצמם וגילו כי הוא חסר. בפקודת מפקד הגדוד הם נכנסו בחזרה לבית, תוך כדי ירי אש כבדה לעבר החדר. בחסות חילופי האש ותחת מסך עשן זחל מפקד המחלקה פנימה, גרר את מלקו החוצה ונפגע בעת החילוץ - פעולה שבגינה קיבל את עיטור העוז. שני מחבלי חיזבאללה, שהרגו את מלקו וניסו לברוח מצדו השני של הבית, זוהו על ידי פלוגה אחרת מן הגדוד וחוסלו. "אני זוכר את עצמי יושב בגרם מדרגות עם חניכים של מלקו שעברו אתו את המסלול. קיבלתי את הבשורה ולא ידעתי מה להגיד להם", שחזר עוקשי בעצב.
יהודה, אח הצעיר מבין חמישה, שכל את אחיו כשהיה בן עשר בלבד. "השעה הייתה 7:00 בבוקר, שיחקתי טריוויה במחשב. בחדר ממול ישנה אחותי. המחשבות של אמי נדדו למלקו והיא לא הצליחה לישון באותו הלילה. היא בכתה, התקשרה לאחותה שהתייחסה אליו כמו הבן שלה, וסיפרה לה איך היא מרגישה. ההורים ישבו בסלון, שתו קפה וראו טלוויזיה. פתאום שמעתי צרחה. אני זוכר את עצמי פותח את הדלת ורואה את אבי מחזיק את הראש בין הידיים ואת אימא שלי מעולפת על הרצפה. מולה היו שלושה קצינים ובחורה אחת. אחד מהם בא אליי, חיבק אותי ואמר לי שאחי גיבור ושהוא נהרג. אני זוכר שבכיתי. אחרי שתי דקות כל השכונה והדודים היו אצלנו בבית".
"הוא היה אדם המצחיק ביותר שהכרתי", סיפר יהודה על אחיו הגדול. "הוא היה המקובל ביותר במשפחה, ההורים אהבו אותו, האחים אהבו אותו, אני אהבתי אותו. לו ולאבא היה קשר מיוחד".
"האסון הזה פתח אותי לעולם"
"אני זוכר את השקט שחתך את הקירות. אחרי שהשבעה מסתיימת, אתה נמצא רק עם המשפחה שלך בבית, ודממה, לא שמענו שירים. לא צחקנו. הייתה אווירה של ריקנות, כל אחד היה בפינה שלו. הייתי צעיר ולא ממש הבנתי מה קרה. זה נמשך חודשים", הוסיף יהודה, שההתמודדות עם השכול השפיעה עליו עמוקות. "לפני האסון הייתי ילד רגיל, אבל אחר מכן הייתה תקופה שבה הייתי ילד בעייתי. הייתי מתרגז מכל דבר, הייתי מרדן ונגררתי לאלימות בבית הספר", סיפר. "אני זוכר שבכיתה ו' כל הפייסבוק שלי היה מלא תמונות של צנחנים. החלום שלי היה להתגייס לשם, רציתי מאוד להידמות לו".
בעוד כמה חודשים ישרת יהודה כשוטר תנועה במרחב תל אביב. הוא עדיין לא מדבר על קצונה, אך מתכנן להישאר במשטרה גם לאחר השירות.
אם היית יכול לדבר עכשיו עם אחיך, מה היית אומר לו?
"דבר ראשון הייתי אומר תודה, כי זכינו במשפחה להרבה עזרה. דרך עמותה שמסייעת למשפחות נפגעות טרור התחלתי לטייל והכרתי עולם מחוץ לשכונה שבה גדלתי. הייתי ילד מאוד סגור, ומעגל החברים שלי כלל בעיקר אתיופים כמוני. האסון הזה פתח אותי לעולם, הפך אותי למישהו אחר".