יוצא לאור: המבצע החשאי של הילרי לנהל את העולם

בשקט-בשקט, מהעיירה הקטנטנה צ'פאקווה שבדרום מדינת ניו יורק, מנוהל הקמפיין שעשוי לעשות היסטוריה בשנה הבאה במעצמה החזקה בעולם, ולהשפיע גם על הזירה הבינלאומית כולה. מהעיירה הקטנה הזו מנהלת כרגע המועמדת המובילה לנשיאות ארצות הברית את הקמפיין שלה, שעליו היא צפויה להכריז רשמית, סוף סוף, ביום ראשון. אז, היא גם תעביר את כל המבצע הזה לאכסניה ראויה יותר, ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק.

בשקט-בשקט מראיינת המועמדת יועצים אפשריים, ואנשיה כבר מרכזים את תשתיות התקשורת, את גיוס הכספים, ואת צוותי המדיה החברתית. בשקט-בשקט מקבלים גם עשרות אנשי צוות, שהושבעו לשמור על שתיקה ולא לחשוף שגויסו למשימה, הודעות חשאיות לפיהן עליהם להתייצב בניו יורק עד סוף חודש מרץ, שהסתיים זה מכבר. בשקט-בשקט, המטה החשאי הזה מכין את הקרקע לקראת הלהיט של 2015 - "שובם של הקלינטונים".

לא בכדי נעשה המאמץ הזה בשקט-בשקט. הילרי קלינטון, בהתאם המסורת הפוליטית האמריקנית, חיה את חייה לפי הסקרים – ואלה נותנים לה מסר חד-משמעי בשנים האחרונות. להבדיל ממהומת האלוהים שמתרחשת במפלגה הרפובליקנית היריבה, הסקרים מעידים על פער עצום, בלתי-נתפס וחסר תקדים, בינה לבין כל המועמדים האחרים בקרב הפנימי במפלגה הדמוקרטית. סקר ארצי שפורסם ברשת CNN לפני כשבועיים, מעיד כי קלינטון זוכה לתמיכה של 62% מהמצביעים, מספר אדיר.

יתר המועמדים האפשריים זוכים בסקר לאחוזי תמיכה נמוכים בהרבה. סגן הנשיא המכהן, ג'ו ביידן, זוכה ל-15 אחוזי תמיכה עלובים, ודאי נוכח המעמד הממלכתי שהוא מביא עמו למרוץ, שאמור דווקא להגביר את התמיכה בו. הסנאטורית ממסצ'וסטס, אליזבת' וורן, זוכה לאחוז תמיכה דומה לזה של בידן, ויתר המועמדים, בהם הסנאטור ברני סנדרס, הסנאטור לשעבר ג'ים ווב ומושל מרילנד לשעבר מרטין או'מלי, זוכים לאחוזי תמיכה חד-ספרתיים. ייתכן שהמועמדים הזוכים לתמיכה נמוכה מנהלים קמפיין שלם לנשיאות רק כדי להפוך עצמם למועמדים ראויים לתפקיד סגן הנשיא בעיני הילרי, לאחר שזו תביס אותם.

אלא שקלינטון לא דוהרת רק בסקרים המפלגתיים; גם כשמציבים את שמה מול כל יריב רפובליקני סביר, היא מנצחת בגדול, ובאופן יציב, כבר שנתיים: את מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש, את מושל וויסקונסין סקוט ווקר, את ראנד פול, את כריס כריסטי – את כולם קלינטון מביסה לפי סקר CNN, שדומה בנתוניו לסקרים אחרים, בפער דו-ספרתי, בין 11% ל-15%.

על אף תוצאות הסקרים המחמיאות, ואולי בגללם, קלינטון שותקת, שותקת בכל הכוח. כמו פוליטיקאים מסוימים בישראל (אלה שזה עבד להם, ואלה שלא), היא מבינה שכשאתה מוביל – עדיף לך לשתוק, אחרת רק תהרוס. לעתים נדמה שהשתיקה הזו כבר רועמת במיוחד, רועמת מדי; מאז שהודיעה על עזיבתה את מחלקת המדינה ב-2012, וגם קודם לכן, מחכה ארצות הברית כולה להצהרה הרשמית על כך שהיא רצה לנשיאות. קלינטון מיאנה לעשות זאת. עד עכשיו. ובכל זאת, ככל שהזמן עבר, המועמדת הבלתי נראית רק צברה תאוצה, רק הגדילה את הפער, ונמנעה בהצלחה ממהמורות.

לאמירה האחרונה נרשמה הסתייגות משמעותית אחת בתקופה האחרונה: לפני מספר שבועות נחשף כי קלינטון, בזמן כהונתה כמזכירת המדינה, השתמשה בתיבת דואר אלקטרוני פרטית, בניגוד לנהלים, באופן פרוץ ביטחונית ומנוגד לנהלי שקיפות המידע – כזה שמעלה גם חשד לעבירה על החוק. היא מצידה טענה שהגישה לעיון מחלקת המדינה את כל התכתובות שנוגעות לעניינים מקצועיים, ודרשה שיפורסמו.

בנוסף, קלינטון טענה שהשתמשה בתיבת האי-מייל רק ממחשב נייח באותו בית בצ'פאקווה – טענה שהוכחה בימים האחרונים כשקרית. חלק מהאי-מיילים דלפו לסוכנות הידיעות אי-פי, שדיווחה כי עולה מהם שקלינטון השתמשה גם במכשירי האייפד והבלקברי שלה לטובת תקשורת מקצועית בתיבה האמורה. הנושא נמצא עדיין בבדיקת ועדה בסנאט, ועוד מוקדם לקבוע כיצד הפרשה תשפיע על מועמדותה של קלינטון. בינתיים, במקום הקובע באמת – הסקרים – לא די באי-מיילים כדי לפגוע במעמדה היציב, אולי מעבר לנקודות ספורות.

השתיקה של קלינטון מותירה את הפרשנים והאנליסטים בארצות הברית בניחושיהם. איש אינו יודע במה יתמקד הקמפיין שלה. איש אינו יודע כיצד תתייחס בקמפיין לסוגיות החוץ, שמעסיקות את ארצות הברית בימים אלה. בהיבט הזה, קלינטון ניצבת מאז פרישתה מממשל אובמה בדילמה אסטרטגית; מחד, היא ודאי תרצה "להשתמש" בנשיא המכהן במרוץ, בדחיפה האדירה שנותנת הנחיתה של "אייר פורס 1" בכל אירוע בחירות שהיא תערוך בשנתיים הקרובות. כמו כן, היא ודאי תרצה להבליט ולקדם את הרקורד והניסיון העשיר שלה, את הפרופיל הציבורי הגבוה שהרוויחה בשנים שלה במוקדי קבלת ההחלטות בוושינגטון - הרי זה הפרופיל הציבורי שהעלה אותה לעמדה המרשימה שהיא נמצאת בה במרוץ.

מאידך, הנשיא והממשל הזה אמנם מחזיקים ברשימת הישגים לא-רעה, אך אלה מתמקדים ברובם בנושאי הפנים – האבטלה שהצטמקה בחצי, תעשיית הרכב שניצלה, ביטול המדיניות שהפלתה הומואים בצבא. בכל הנוגע למדיניות החוץ, למעט הוצאת הכוחות הצבאיים מעיראק ומאפגניסטן (הישגים שהאמריקנים ממש לא מזלזלים בהם), וחיסולו היוקרתי של אוסמה בן לאדן - אובמה זוכה לציון בינוני מהציבור - וזה דווקא החלק שלו הילרי קלינטון הייתה שותפה, בארבע השנים שהייתה הדיפלומטית מספר 1 של הנשיא.

אמנם, ההישגים שכן נרשמים לזכותו של אובמה בתחום מדיניות החוץ, אירעו בעיקר בקדנציה הראשונה שלו כנשיא, אז שירתה קלינטון כקבלנית הביצוע שלו בנושא. כפי שהבטיח לפני שנבחר לנשיא, אובמה הוציא את רוב-רובו של הכוח האמריקני בעיראק כבר בקדנציה הראשונה שלו, וצמצם משמעותית גם הנוכחות באפגניסטן. גם החיסול של בן לאדן היה בזמן כהונתה של קלינטון. אלא שאירוע אחד ספציפי ושלילי במיוחד קרה במשמרת שלה, וצרוב היטב על שמה. ב-11 בספטמבר 2012, התרחש מה שלבסוף התברר כפיגוע בשגרירות ארה"ב בבנגזי, לוב. השגריר, כריסטופר סטיבנס, ושלושה אזרחים אמריקנים נוספים, נהרגו. הדבר עורר סערה ברחבי ארצות הברית, ששיאה בתהיות לגבי מידת האבטחה של הכוח הדיפלומטי, ונחיצות נוכחותו הקבועה במקום.

דוח מיוחד שנכתב בעניין העלה ביקורת חריפה על התנהלות מחלקת המדינה, והביאה לסילוקם של ארבעה פקידים בכירים ששירתו תחת קלינטון. היא עצמה הופיעה לשימוע בפני הסנאט בעניין, ובעדות אמוציונלית במיוחד, לקחה אחריות על התקרית – אך טענה שלא היה לה קשר ישיר לאירועים. ממש כמו עם פרשת האי-מיילים, נראה כי בינתיים, במקום הקובע באמת – הסקרים – גם בפרשת בנגזי אין די כדי לפגוע במעמדה האיתן של קלינטון לקראת הבחירות.

קלינטון קרועה אפוא בין הרצון לקשור עצמה לנשיא מכהן, להבליט את נוכחותה בצמרת הוושינגטונית בעשורים האחרונים – כגברת ראשונה, כסנאטורית, כמזכירת מדינה – לבין הרצון לבדל את עצמה ממי שמדיניות החוץ שלו, שלו הייתה שותפה, שנויה במחלוקת, ורצופה גם תקריות בעייתיות.

כדי להמחיש את הדילמה, יש לשוב, ממש כמו הילרי, אל הסקרים. בעוד שרוב הציבור האמריקני חושב שמצבו הכלכלי השתפר מאז שאובמה נבחר לנשיא, בכל הנוגע למדיניות חוץ, האמריקנים לא ממש מרוצים, אבל גם לא ממש בטוחים מה הם רוצים מהנשיא. הם חושבים שארצם "רכה" מדי מול הרפובליקה האיסלאמית בחתירתה להשגת נשק גרעיני – אבל גם מעדיפים את מדיניותו של אובמה על פני פעילות ההנהגה הרפובליקנית (הניצית) בקונגרס; הם טוענים שהמדיניות של הנשיא "רכה" מדי גם מול האיום מדאעש – אבל מתנגדים למתקפה קרקעית מול הארגון; הם מתנגדים לאופן שבו מנהל אובמה את היחסים מול ישראל – אבל מאשימים גם את ראש הממשלה נתניהו במשבר הדיפלומטי בין וושינגטון לירושלים. קלינטון רואה את הסקרים האלה, ומבינה שאולי עדיף לשתוק.

קלינטון ממשיכה לשמור על שתיקה, אך היא יודעת שמי שרוצה לזכות במועמדות הדמוקרטית לנשיאות, מי שרוצה לכבוש גם את הבית הלבן וגם להצליח לנהל ממשל – צריך את היהודים בצד שלו. בעוד היא תעשה מאמצים לדלג בין הזדהות עם מדיניות החוץ של אובמה, להתבדלות ממנו, בכל הנוגע לאיראן, לדאעש, לישראל ולפלסטינים – את הקהילה היהודית ואת ישראל היא תצטרך לחבק, גם מבלי לרדת לפרקטיקה. על כן, בשבועות האחרונים הבהירה קלינטון שלדעתה "ישראל וארצות הברית צריכות לפעול יחד כדי להשיב את היחסים המיוחדים בין המדינות לפסים חיוביים", אך נמנעה מלפרט מהם הצעדים שצריכים שני הצדדים לעשות כדי להגיע לכך – או להצביע על אשמים, משני הצדדים. בשיחה עם ראשי ארגונים יהודיים אמרה ש"יש לפעול להשגת פתרון שתי המדינות דרך שיחות ישירות בין הישראלים לפלסטינים", אך לא התייחסה לגורמים שהכשילו את המגעים האלה בשנים האחרונות.

בכל הנוגע לאיראן, קלינטון שומרת על קו עמום במיוחד. היא תומכת בהסכם עם איראן – אך מטילה ספק בסיכוייו להצליח. היא רוצה הסכם – אבל רק "הסכם טוב". מסרים שכאלה ישמרו לה ודאי מרחב של גמישות, לכשתישאל, שנה מהיום, על הסכם שכשל (או הצליח), מבלי שתיאלץ לחזור על עקבותיה ולהתחרט. "היא תמיד הייתה סקפטית למדי באשר לאפשרות להגיע להבנות עם האיראנים, אבל הרגישה שיש לבחון את האפשרות הזאת", קבע דניס רוס, ששימש כיועץ מיוחד לקלינטון כשהייתה מזכירת המדינה, בשיחה עם הוול סטריט ג'ורנל.

כשרצה קלינטון נגד אובמה, המועמד בפריימריז הדמוקרטיים ב-2008, היא תקפה אותו על רצונו לפתוח במשא ומתן מול איראן, וטענה שיש להחריף את הסנקציות נגד טהראן. ואכן, כמזכירת מדינה היא הובילה מהלך להחרפת הסנקציות נגד איראן, תחת אובמה הנשיא. ערב פרישתה, היא הייתה אחת הדמויות המרכזיות בכינון המגעים החשאיים בין ארצה לאיראן בעניין הגרעין. ומנגד, לאחר פרישתה היא אמרה באופן פומבי שהיא סקפטית לגבי יכולתו של אובמה להגיע להסכם גרעין. בכל זאת, כשעלתה הדרישה להחריף את הסנקציות נגד איראן, היא התנגדה להן, בטענה שהן עשויות להרחיק את סין ורוסיה ממעורבות במגעים, ואמרה: "למה שנרצה להיות הזרז לקריסת המגעים?". זיג-זג גרעיני.

גם בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית, קלינטון היא אניגמה של ממש. מחד, כמזכירת מדינה, קלינטון משכה ידיה באופן בוטה למדי מהמגעים בין ישראל לפלסטינים, בוודאי בהשוואה לקילומטראז' שהשקיע יורשה בתפקיד ג'ון קרי בקו וושינגטון-ירושלים-רמאללה, שהטיל את כל יוקרתו (ובמידה רבה גם את יוקרת ממשל אובמה כולו) על הצלחת המגעים התקועים. בן זוגה, לעומת זאת, אימץ דוקטרינה אחרת במסלול המזרח-תיכוני, כששימש כנשיא. מדיניותו של ביל קלינטון אופיינה ביחסים קרובים מאוד עם ירושלים, יותר מקודמיו, אבל הוא גם דרש תוצאות, וקיבל אותן. הוא קיבל אותן גם בהסכם אוסלו ההיסטורי, וגם בהסכמי וואי וחברון – ההסכמות הרשמיות היחידות בסוגיה הפלסטינית שנשיא אמריקני הצליח להוציא מבנימין נתניהו, אי פעם, למי ששכח. האם קלינטון הנשיאה תנהג כמו קלינטון מזכירת המדינה, ותזנח את הערוץ הפלסטיני, או דווקא תנהג כמו קלינטון הנשיא – תחבק, ותצפה לתוצאות?

שני התרחישים הללו, לכאורה, הם כאלה שבירושלים ישמחו לקבל. שם, כידוע, רק מחכים ליום שיסתלק מהבית הלבן שנוא נפשו של נתניהו. החיבוקים החמים שקלינטון צפויה להעניק ליהודים ולישראל בחודשים הקרובים, כדי להבטיח את הקול והכיס היהודי, צפויים לחזק את התחושה הזאת עוד יותר. ובכל זאת, לא בטוח שניצחון קלינטוני יהווה בשורה לירושלים: זונחת או מחבקת, קלינטון נתפסת בציבור האמריקני כמי שהוכיחה עצמה כקשוחה, ככזאת ש"לא אוכלת חרא" מאף אחד. הכרזות על בנייה מעבר לקו הירוק בזמן ביקור של סגן נשיא או ברגעים מכריעים במשא ומתן, נאום בפני שני בתי הקונגרס בניגוד לדרישה מפורשת ופומבית של הבית הלבן – כל אלה התקבלו בסלחנות מסוימת אצל אובמה, שנתפס מראש כ"אנטי-ישראלי" בחוגים מסוימים וכדמות חלשה יחסית בזירה הבינלאומית. הכסף האמריקני המשיך לזרום על אף הפעולות של ישראל, ויד הווטו במועצת הביטחון עדיין מונפת. לא בטוח שזו גם תהיה התוצאה אצל הנשיאה קלינטון.