"אין שמש, אין חלון": עדות בגוף ראשון מ"מחסני הילדים"

תיעוד: "מחסני הילדים" בדרום תל אביב

לפני שלושה שבועות הגעתי עם חבר לפרוק כמה חבילות בגדים וצעצועים בגן ילדים באזור התחנה המרכזית החדשה שבדרום תל אביב. הכתובת שקיבלנו הייתה שגויה, אך לא ויתרתי. זה היה סיוט מתמשך. שום דבר ברחוב הזה לא מסגיר או מזכיר נוכחות של גן ילדים כלשהו. בסוף, בדלת ליד, ששם לא שיערתי שגר מישהו, הוביל אותי מבקש מקלט עייף לדלת הסמוכה ל"מעונו" – שם נגלה לנגד עיני גן הילדים – שנראה הרבה יותר כמו מחסן לסחורות או חנות באזור תעשייה.

מאחורי הגן/מחסן/חנות הזה נרדמים פעוטות מול טלוויזיה, שותים ואוכלים מבקבוקים שנזרקו ללול, מטפסים במעלה מדרגות תלולות ושרועים על גבם כאבן שאין לה הופכין במשך שעות מרובות, לפעמים גם 12 ו-14 שעות, למרות שמזמן היו צריכים כבר להתהפך וללכת.

כשאני מספרת לאנשים שאני מתנדבת ומסייעת בגני פליטים, אני מקבלת חיזוק מידי והבעת תמיכה. אני מוקפת באנשים נפלאים וחיוניים וטוב שכך. הם תמיד יציעו עזרה בצעצועים ובבגדים. אני מורה לאנגלית ואשת חינוך, ובחרתי להעביר שיעורי אנגלית בהתנדבות פעם בשבוע לילדי הפליטים. בפעם הראשונה שהגעתי לגן הכנתי בצק עוגיות (נאפה עוגיות בצורת חיות, חשבתי לתומי), אך אני לא מצליחה בכלל להגיע לזה, לא מצליחה לעבור את השלב הראשוני בכלל של ההכרות הבסיסית, האינטראקציה האנושית הכי ראשונית, שלב הסרת המחיצות ובניית האמון עם הצד השני.

צריך לראות את זה כדי להאמין. פעם אחרת הבאתי איתי לגן בובת חתול, מיצי – בובה עם עיניים הגדולות, שכל ילד שני בארץ אוסף אותן. במשך 45 דקות ניסיתי להסביר להם שלחתולה יש שם והיא איננה רק Cat, ושאם רק ישאלו אותה איך קוראים לה, אז לאותה מיצי, שלה גם פה גדול, תענה בקול גדול. 45 דקות ניסיתי, בכל דרך אפשרית, להביא קבוצה של ילדים מגיל 4 ועד 7, לשאול את מיצי: What is your name?. עשיתי סימולציות, מניפולציות וטכניקות מתוחכמות שונות וגם סתם ביקשתי, באופן ישיר, תוך כדי שאני מדגימה כיצד יש לשאול את השאלה: Ask the cat for her name, אמרתי. כל אימת שביקשתי מילד לחזור אחריי או לשאול את החתולה לשמה קיבלתי אחת מבין שלוש האופציות: שמו של הילד, Cat ומשיכת כתפיים.

עכשיו אני מבינה. לילדים האלה שמוחזקים במחסן/חנות/גן, אין אינטראקציה עם העולם החיצון. הם יודעים ומרגישים שהם לא רצויים ושהם צריכים לפחד מזרים. לגנים האמיתיים, הפחות מצוירים ומקושטים, אלה שהגננות לא רוצות לחשוף במהדורת החדשות ואין כל כך במה ועל מה להתפאר, לשם לא מגיעה נפש חיה. הם פשוט לא ייפתחו את הדלת. גם חלון אין שם, שלא נדבר על יציאה לגינה בעגלול, סיור בתערוכת החלל בנמל תל אביב או חוג "חיות וחיוכים". אפילו דברים בסיסיים אין בגנים הללו, צעצועים ובגדים הם מותרות.

כשהייתי בת 14, אחרי שנחשפתי לפיגוע בצורה חזקה וכואבת לראשונה בחיי, כתבתי: "שמש הביטי בנו, שרופים אנו ולא מחום הקיץ הלוהט, כאשר נעלה גשם בוסרי ירד". לא במקרה נזכרתי בשיר הזה, המקום נראה ממש כמו זירה של אותו פיגוע נורא.

מבירור קצר עם מנהלת הגן, "בעלת החנות", כל הורה משלם 350 שקלים על התענוג הזה. אין כאן אף חלון, אין שמש, אין אור, אין תחושה של יום או לילה. כמו בקזינו. רק בלי החמצן והכסף. בקושי מחליפים חיתולים בגן. פעם באתי להחליף לתינוקת חיתול, נעצרתי בדרך לביצוע המשימה בטענה שהחיתול כבר הוחלף, אף על פי שהחיתול הרגיש לי ספוג וכבד למדיי. בכל זאת, "התמרדתי" ולאחר שהחלפתי את החיתול ל-Nazareth המתוקה, נוכחתי לדעת שלא רק שהחיתול היה מלא בצואה רכה וירוקה, אלא גם חומצית ומהסוג שמאכל את הטוסיק, והס מלהזכיר גם משחות לטוסיק - אין.

התינוקת הייתה כל כך שקטה ורגועה בלול שלה. גם כשהכובע שהיה לראשה כיסה לה את שתי העיניים הגדולות, היא לא פצתה את פיה. תינוקות שבוכים מורמים לזמן מה ואלה שלא, נשארים לשכב בלול יום שלם, עם הפסקות קצרות של האכלה והחלפה (רק הקטנים קטנים, השאר מאותגרי צרכים).
הילדים האלה לא מוגנים ולא נמצאים בסביבה תומכת ושומרת. במשמרת שלי תינוק שהתגנב מחדר התינוקות לפרוזדור ומשם למדרגות התלולות, כמעט ונפגע. הוא לא היה היחיד שטיפס במדרגות (מדובר בתינוקות בני שנה, כן?), שהתנדנד בין שמיים לארץ ונתפס ברגע האחרון על ידי אח או חבר גדול (מדובר על אח או חבר גדול בן 4, כן?). ממש stairway to heaven.

בת 15 הייתי כשכתבתי שיר אחרי שנחשפתי לנושא השואה בתיכון. "אולי שוב בארץ אחרת ששם שמיים תכלת נוכל לראות אלפי אנשים שמחים עטופים במין הילה כחולה, שייצנחו ארצה על גחונם". אני לא רוצה להיות נדושה, לא רוצה להגיד שוב את מה שנאמר עלינו, שדווקא אנחנו.

אני לא רוצה ואני כן רוצה לעורר פה את המודעות - אני לא רוצה שיירדפו אותם, שייסגרו להם את הגנים, שיגרשו אותם בבושת פנים. הם לא צריכים צעצועים ישנים, פאזלים עם חלקים חסרים, שמלות מוכתמות של גאפ. הכי בסיסי, הכי ראשוני, הכי הכי "חיתולי". תסתכלו עליהם ואל תסתכלו עלינו. הם חיים בהאנגרים, באין חלון, באין חמצן, באין משחה לטוסיק, באין שער מחסום למדרגות, באין שער לעולם החיצון, באין אונים. אולי שוב בארץ אחרת, ששם שמיים תכלת, מישהו יבוא ויכבה להם כבר את הטלויזיה, יפתח להם צוהר לעולם ויוציא את כולנו מהשוק.