וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אחד באפריל, הכל מתיחה

אני יושבת וקוראת מתיחות מצחיקות יותר או פחות. ואני יושבת ומחכה שיגיע הסמס שיחשוף את המתיחה הגדולה ביותר: "בובי, אני בדרך, ברור לך שכל זה לא קרה". ה-21 ביולי מעולם לא התרחש, את לא אלמנה

מיכל קסטן קידר בעצרת להחלפת השלטון בכיכר רבין, 7 במרץ 2015. ראובן קסטרו
מיכל קסטן קידר | צילום: ראובן קסטרו/ראובן קסטרו

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

אורי הפך לסלב ספורט. זה התחיל בסמס מארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שהזמין אותנו להירשם לאימון של נבחרת ישראל בכדורגל. אחרי זה כבר הגיעו מהארגון כרטיסים למשחק של הנבחרת נגד וויילס, כולל הצעה לרדת עם השחקנים על הדשא לשיר את ההמנון. אורי התלבט בהתחלה, בכל זאת הוא ילד קצת ביישן, והסכים. כשהגיעה ההזמנה לשיר את ההמנון במשחק נגד בלגיה, הוא כבר ביקש שאדאג להודיע לכולם כדי שכל החברים שלו יסתכלו עליו ויקנאו בו מאוד. הוא גם קיבל כבר מעמד של מלווה וותיק. הוא ליווה את הקפטן של הנבחרת (בלגיה כמובן, אורי מעדיף את המנצחים). עכשיו הוא מחכה להזמנה לשיר את התקווה במיקרופון, במקום פאר טסי. ברור שהוא מכיר את כל המילים ואפילו לא מתבלבל בין הומייה לצופיה.

ככה מצאתי את עצמי יושבת באצטדיון טדי באמצע הלילה, צופה במשחק כדורגל שלם בפעם הראשונה בחיי. ידעתם שבמשחק עצמו אין פרשנות ואתה צריך להבין לבד מה קורה במגרש? וכל הזמן שישבתי שם, קופאת מקור מתחת לשמיכה ומציקה למי שישב מאחוריי שיסביר לי למה כולם שורקים או צועקים בוז, חיכיתי שדולב יופיע במגרש ויצחק עליי כל כך. על המעמד המוזר. איך אני, ילדת הנרות והפרחים, עומדת עם כולם וצועקת בהתלהבות "ישראל מלחמה".

היום האחד באפריל. פעם הוא היה יום מצחיק. באופן קבוע הייתי מנסה לעבוד על דולב שאני בהריון. אבל אני שקרנית ממש גרועה ואף פעם לא הצלחתי. הוא בדרך כלל היה מספר שהוא לא יוצא הביתה בחודש הקרוב. הוא שקרן הרבה יותר מוצלח וזה תמיד נגמר בצעקות. שלי. ועכשיו כבר כמעט חצות. אני יושבת וקוראת מתיחות מצחיקות יותר או פחות. ואני יושבת ומחכה שיגיע הסמס שיחשוף את המתיחה הגדולה ביותר "בובי, אני בדרך, ברור לך שכל זה לא קרה". ה-21 ביולי מעולם לא התרחש, זו מתיחה ענקית, שלכבוד האחד באפריל תיחשף, ודולב יופיע בפתח הבית ויצחק עליי נורא.

דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו. באדיבות המשפחה
מחכה שהסמס יחשוף את המתיחה הגדולה. מיכל עם בעלה דולב/באדיבות המשפחה
ואני הפסקתי לישון, כי אני מפחדת שדולב ינעל בחוץ ולא יוכל להיכנס, הרי המפתחות שלו לבית נמצאים בשקית שמחכה על הספה למעלה והוא צריך שאפתח את הדלת. אז אני מחכה לו ערה עד שהעיניים נעצמות לבד

עברו כבר כמעט 8 חודשים. ובשבוע האחרון אני חושבת הרבה על הזמן שחלף, גם לפני ובעיקר אחרי. מעבירה בראשי את כל מה שקרה, לפני ואחרי, והצלחתי בסוף להגיע רק למסקנה אחת. אני לא באמת התאלמנתי בגיל 38 וחצי, ודולב לא באמת נעלם לי מהחיים לתמיד. לא יכול להיות שאדם רגע נמצא ופתאום איננו. ואפילו לא טורח להגיד שלום. רק בסרטים יכול לקרות שאדם נעלם ולא יחזור. ושם לפחות יש מוסיקה דרמטית בסצנה שלפני. וזה בעיה. כי דולב הופיע אצלי בחלום השבוע, אחרי שלא ראיתי אותו המון זמן. והוא היה מאוד חי, ואפילו לא מגולח מה שאומר שהוא כבר כמה ימים בבית ולא בצבא, והרגשתי את הזיפים שלו במו ידי. והוא גם ניסה לשכנע אותי שזה לא קרה. שרק חלמתי את זה והנה הוא איתי בבית.

אבל אני בחורה מציאותית בסך הכל, אז חשבתי על כל מה שקרה לי ולנו בחודשים האחרונים, וניסיתי לחשב אם כל זה יכול להיכנס בחלום של לילה אחד, וזה לא היה הגיוני. אבל דולב יכול להיות מאוד משכנע וגם הזיפים היו מאוד קוצניים, שכבר התחלתי להאמין. ואפילו שהתעוררתי בבית שלנו, והוא לא היה לידי, עדיין נשארתי משוכנעת מדבריו. והנוסטלגיה התחילה לדהות, כי לא צריך לקדש את העבר אם יש עתיד, אז פרקתי עוד שני ארגזים מהחפצים שלו שקיבלתי מהצבא, ובניגוד לארגזים הקודמים, הפעם זרקתי הרבה דברים. וגם את מה ששמרתי עדיין לא הכנסתי לארון, והשקיות מונחות על הספה למעלה מחכות. אני לא רוצה לשים אותן במדפים העליונים של הארון, כי הוא עוד מעט יצטרך שוב את בגדי הריצה שלו. וכל ערב אני כמעט זורקת את כל מה שבשקיות, כי מי צריך את הדברים הישנים האלה, אני פשוט אקנה לו בגדים חדשים כשהוא יבקש. ואני הפסקתי לישון, כי אני מפחדת שהוא ינעל בחוץ ולא יוכל להיכנס, הרי המפתחות שלו לבית נמצאים בשקית שמחכה על הספה למעלה והוא צריך שאפתח את הדלת. אז אני מחכה לו ערה עד שהעיניים נעצמות לבד.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
הלווייתו של סא"ל דולב קידר, בבית העלמין במודיעין, יולי 2014. נועם מושקוביץ
הלוויתו של סא"ל דולב קידר | צילום: נועם מושקוביץ/נועם מושקוביץ

עוד רגע מפנה האחד באפריל את עצמו לטובת ערב פסח. ליל סדר ראשון לבד. כנגד ארבע אלמנות דיברה החברה. מי אני ביניהן? הטוקבקיסטים ושאר מנהלי הסדר יגידו שאני המרשעת. מרדנית. לא בוכה בבית אלא בוכה בקול רם. לא מוכנה לא לשאול אלא מתחקרת את אחרון הנהגים שהיה באירוע לדעת כל מה שקרה ולמה קרה. מסתכלת כאילו מבחוץ, בועטת, צועקת, ולא מבינה מה העבודה הזו ולמה. למה. מרדנית שמנציחה את דולב בהמון מילים. מילים של אהבה, מילים של כאב, וגם הרבה מילים של צחוק. כי בלי לצחוק אין טעם לחיים, גם כשעצובים נורא. אז אולי אני האלמנה הרשעה, אבל זה לא עושה אותי לפחות חכמה או פחות תמה. עם מי שאינו יודע לשאול כנראה שלא אצליח להזדהות לעולם.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כל כך הרבה השתנה, שאנחנו דווקא שואלים את עצמנו מה נשאר ללא שינוי. אני מעבירה את מדי הנבחרת של אורי ממכונת הכביסה למייבש ויודעת ששום משחק מלא קהל לא ישנה את העובדה שבכל הלילות אורי הוא ילד רגיל, שהולך לישון בכל ערב באותה השעה במיטה שלו. רק שעכשיו זה בלי אבא. ואני צריכה להיות החכמה, שמרגילה אותו שאמנם הכל השתנה, אבל החיים שלהם ושלי צריכים להישאר אותו דבר. זו המציאות שלנו מעכשיו, והיא תישאר ואליה נצטרך להתרגל.

כבר כמעט חצות. והוא עדיין לא דפק בדלת או דיבר בקול רם בטלפון ליד השער. נו תזדרז. האחד באפריל כמעט נגמר.

סא"ל דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במבצע צוק איתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully