פרויקט מיוחד: הווינרים הגדולים של המדינה

בערב הבחירות, לפני קצת יותר משבועיים, נערכו חגיגות כמעט בכל מטות המפלגות. כל המנהיגים, מגדול עד קטן, רצו לשדר לתקשורת תמונת ניצחון ולהתפאר בהישג של מפלגתם, גם אם לרובם לא באמת הייתה סיבה לכך. אבל אחרי שהערפל התפזר, התברר שבבחירות האלה היה אך ורק מנצח אחד: ראש הממשלה הישן-חדש, בנימין נתניהו. הוא ניצח כמעט לבד, בכוחות עצמו, אחרי שבכירי מפלגתו כבר היו בטוחים שההפסד הוא בלתי-נמנע, והחלו להתכונן ל"יום שאחרי". דווקא בגלל זה, הניצחון היה מבחינתו מתוק במיוחד.

זה לא היה ניצחון קל, או מה שנהוג לכנות בספורט התחרותי, "ניצחון יפה". נתניהו נלחם בשיניים ובציפורניים. הוא גייס את כל מה שהיה לו. התראיין לתכניות בוקר בטלוויזיה, התקשר טלפונית לאולפן החדשות של ערוץ 2, ויצא לעשות את אחד הדברים השנואים עליו ביותר: להסתובב בין סניפי ופעילי הליכוד ברחבי הארץ, שרבים מהם כבר עמדו להתייאש ממנו. בנוסף, הוא "חתך" ימינה מבחינת עמדותיו המוצהרות, עם התנערות חד-משמעית מפיתרון שתי המדינות ואמירה גזענית נגד הערבים ביום הבחירות, שפגעה בתדמית ישראל בעולם ותרדוף את נתניהו עוד הרבה שנים קדימה.

אלא שניצחון הוא ניצחון. וגם אם זה לא היה קל ולא היה יפה, וגם אם היו לכך מחירים, השורה התחתונה היא שנתניהו הוא המנצח הגדול. הוא יצא לדרך עם סיעה זועפת של 18 מנדטים, וסיים עם 30 מנדטים בכנסת ומנדט מחודש מהציבור ללכת בדרכו. לא היה בישראל ראש ממשלה עם מנדט ברור כל כך מאז אריאל שרון בתום בחירות 2003, אז קיבל הליכוד בראשותו 40 מנדטים. מה יעשה נתניהו עם הניצחון הזה? עדיין מוקדם לדעת.

(אמיר תיבון)

הוא היה מנכ"ל משרד הביטחון בגיל 29; מאדריכלי פרויקט הגרעין של ישראל; ראש ממשלה מוצלח מאין כמוהו, שהוציא את צה"ל מעומק לבנון והציל את ישראל מקריסה כלכלית; נשיא אהוב, שהיה מעין תחליף לשר חוץ ובלם את ההידרדרות המואצת של מעמד ישראל בעולם; ומילא עוד שורה של תפקידים והגיע להישגים רבים מספור, וגם, יש להודות, אחראי למספר מהלכים שנויים במחלוקת, ובהם ההתנחלויות ומנגד הסכמי אוסלו. נכון, יצחק רבין כינה אותו "חתרן בלתי נלאה" והוא היה, וכנראה עודנו, פוליטיקאי לא קטן, כלומר ממש קטן, כפי שהתברר ב"תרגיל המסריח" ובנטישת העבודה לטובת קדימה אחרי זכיית עמיר פרץ בראשות המפלגה. אה, כן: הוא גם תוייג כלוזר, בעיקר בגלל חוסר יכולתו לגבור על יצחק שמיר והליכוד אחרי שנים קטסטרופליות בהנהגת המדינה בבחירות 1984, ההפסד לבנימין נתניהו ב-1996 וההפסד הלא נתפס למשה קצב בבחירות לנשיאות (אמת, היו גם הפסדים ב-81' וב-88').

אז בואו נדבר על הלוזריות שלו: בישראל השבטית והמשוסעת פרס מעולם לא השכיל להתחבב גם על המחנה שמנגד, בעיקר כי לא ענד דרגות גנרל, בניגוד ליצחק רבין ואהוד ברק. רק שדווקא הבחירות האחרונות מלמדות שייתכן מאוד שפרס הפסיד לדמוגרפיה. בשנים שבהן החל להנהיג את מפלגת העבודה ישראל כבר לא הייתה המעוז האשכנזי-מפא"יניקי של ראשית ימיה, והפכה למדינה ימנית יותר, ליכודניקית יותר. גם בבחירה בנתניהו ב-96' באה לידי ביטוי ישראל האמיתית, הפריפריאלית, זו שאינה ניבטת מבעד לעמודי הדעות בעיתונים. ייתכן שפרס פשוט הגיע לראשות העבודה בזמן הלא נכון. למרות זאת, הוא נותר גאה וזקוף גם בגיל 90, לא ויתר, לא פרש, לא זז הצידה. בזמן שסיפרנו בדיחות סרות טעם על גילו המופלג, פרס פשוט המשיך לעשות. למרות הכשלונות, המחלוקות והטעויות, הוא השפיע על ישראל יותר ממרבית מנהיגיה בשמונה עשורים שונים, מסוף שנות ה-40 ועד אמצע העשור הנוכחי. הוא עשה זאת במדינה אכזרית, קטנונית וכפויית טובה ובמציאות כאוטית. ואם זו לא ההגדרה של וינר, אין לי מושג מה כן.

(אודי הירש)

מהיום שבו דרכה בכנסת, מירי רגב מעולם לא הייתה דמות שניתן היה להתעלם ממנה. עם מודעות תקשורתית חדה מאוד, מאז תפקידה הקודם כדוברת צה"ל, ויכולת לדבר לכל אדם בגובה העיניים, הפכה רגב כבר בכנסת ה-18 לאחת החברות הבולטות והחרוצות במשכן.

רגב היא ללא ספק שליחת ציבור במובן האותנטי ביותר של המילה. בזמן שחברי הכנסת של הליכוד רבו על מקומות באולפנים במהלך קמפיין הבחירות, היא חרשה את השטח עם המירי-וואן, שוחחה באופן אישי עם אלפי אנשים, ניסתה להסביר ולשכנע, ולהחיות את השטח הליכודי שהיה רדום במהלך מרבית מערכת הבחירות. הפריימריז האחרונים גם הביאו עימם נסיקה משמעותית בכוחה הפוליטי, כאשר האהדה הציבורית תורגמה למקום הרביעי בבחירות המקדימות, והחמישי ברשימה לכנסת.

חלק לא מבוטל מההתבטאויות שלה לאורך השנים נחשב לשנוי במחלוקת ("הסודנים הם סרטן בגוף שלנו"), ולא פעם עירבבה בין המאבקים הפרלמנטריים והפוליטיים, כמו בדיון בו הזמינה את מקורבה, ראש העיר המואשם בפלילים דאז, שמעון גפסו, לדיון שנועד להלך אימים על היועצת המשפטית שהתלוננה נגדו.

לפני שתי קדנציות, רבים מחברי הכנסת התייחסו אליה כקוריוז. אולם היום, לאור הפופולריות הגדולה שלה, כבר ברור כי אם נתניהו לא ימנה אותה לשרה יהיה מדובר בלא פחות ממחדל, וכי מקומה של רגב הוא ליד שולחן הממשלה. כפיים.

(עמרי נחמיאס)

באופן כללי, המגרש הכלכלי הוא זירה של ווינרים, שמתפקעת מסיפורים על מצליחנים שעשו את זה "בעשר אצבעות", מתעשרים ברגע וטייקונים דורסניים שלא לוקחים שבויים. אבל זה לא רק משחק של כסף, אלא גם של כוח והשפעה – ובמרחב הזה ישנו ווינר שמתבלט מעל כולם: משה כחלון.

שנתיים וחצי מאז שהודיע על פרישה חמוצה מהחיים הפוליטיים ועזב את הליכוד בטריקת דלק – הוא חוזר כמנצח לעמדה הכלכלית החשובה ביותר בישראל: שר האוצר הבא. בדרך עוד ספג אכזבה נוספת כשהבטחתו של נתניהו למנותו ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל לא התממשה. את הזמן מחוץ לפוליטיקה ניצל כחלון לחתירה נחושה, יסודית ושקטה אל הכיסא הכלכלי הרם. הוא חרש את השטח, נפגש עם גורמים מקצועיים והשתלם בהרווארד. משוחרר מכבלי פריימריז, הקים מפלגה כמעט נטולת "כוכבים", ותוך מינוף הצלחת רפורמת הסלולר שרשומה על שמו סימן במוצהר את כס שר האוצר כיעד הסופי. וזה עבד.

כעת נותר לחכות ולראות אם יהיה ראוי לתואר ווינר גם אחרי כהונתו, שנפתחת בהבטחה גדולה.

כניסתה של סתיו שפיר לפוליטיקה בשנת 2012 התקבלה בלא מעט חשדנות. עוד טרם כיהנה אפילו יום אחד בכנסת, היו מי שהאשימו אותה כי ניצלה את המחאה החברתית ותירגמה אותה לקידום אישי. באופן טבעי, הציפיות ממי שהגיעה לכנסת היישר מהאוהלים ברוטשילד, היו בשמיים.

אבל במהלך כהונתה הקצרה בכנסת ה-19 היא הצליחה להשתיק לא מעט מבקרים. בעבודה קשה, סיזיפית ולא זוהרת בוועדת הכספים, קידמה שפיר הטמעה של שורת נהלי עבודה שמטרתם הגברת השקיפות על עבודת הוועדה שיושבת על ברז התקציבים של המדינה. ההעברות התקציביות, נושא משמים וטכני לכאורה, מעולם לא זכה לכל כך הרבה התעניינות ציבורית כפי שקיבל, ובצדק, בכנסת היוצאת. במקביל, קידמה שורה של חוקים בנושאי שכירות הוגנת וזכויות להט"ב, חלקן אף אומצו בכנסת הקודמת על ידי שרי "יש עתיד", אם כי מלאכת החקיקה לא הושלמה עקב הקדמת הבחירות.

בפריימריז לכנסת ה-20 הדהימה את המערכת הפוליטית כשהגיעה למקום השני, מיד אחרי שלי יחימוביץ', והרבה לפני דמויות ותיקות כמו איתן כבל. ביטוי לפופולריות העצומה לה זכתה ניתן גם לראות במספר התורמים שלה. למעלה מ-1,100 בני אדם תרמו לקמפיין הפריימריז שלה, שהתבסס על מודל התרומות הקטנות והבינוניות.

בפתח הקדנציה השניה שלה, שפיר תצטרך להוכיח כי מעבר להיותה פרלמנטרית חרוצה ובולטת, יש לה גם את היכולות להפוך לדמות משפיעה ברמה הלאומית, בדומה לתהליך אותו עברה לפני כעשור שלי יחימוביץ'. בהתחשב בהערכה כי פניה של מפלגת העבודה לאופוזיציה, זה לא הולך להיות פשוט.

(עמרי נחמיאס)

עירית לינור הצליחה היכן שפוליטיקאים רבים נכשלו: היא זגזגה בין הימין והשמאל ולא נודתה על ידי עולם התרבות. נראה כי לינור יכולה להגיד מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה ותמיד לנחות על רגליה ולהמשיך בעשייתה האמנותית. בקיץ האחרון הוציאה את "גברת ורבורג", ספרה השישי. לפרסום הספר קדם פוסט בפייסבוק של לינור בו היא חוככת בדעתה אם אי פעם תוכל לחזור ולהיות "שמאלנית קלאסית" ומגיעה למסקנה שלא.

לינור החלה את דרכה ככותבת טורים ב"כותרת ראשית" ובעיתון "חדשות" מאמצע שנות ה-80 ועד לסגירתם. אך זה לא ייאש אותה. כוכבה דרך בתרבות הישראלית בשנת 1991 דווקא כסופרת עם יציאת רומן ביכוריה "שירת הסירנות" שהפך לאחר מכן לסרט מצליח שבו כיכב בין היתר שר האוצר לשעבר וחברה לעט, יאיר לפיד.

בשנת 2002 לינור עברה את הקווים לראשונה כשביטלה את המנוי לעיתון "הארץ" שבו כתבה בעברה. במכתב הארוך ששלחה לעיתון, כינתה לינור את "הארץ" "חובבני" ואת כותביו "תקשורת זרה" שכנראה לא חיים איתה באותו מקום. זה, אולי, היה הזגזוג הרציני הראשון.


בהמשך, הסתמנה לינור כמנחת רדיו מעוררת מחלוקת. היא עוררה תרעומת לא פעם בתוכנית "המילה האחרונה" של גלי צה"ל אותה הגישה לצד קובי אריאלי. כך למשל, ב-2012 גרמה לאורטל בן דיין להגיש תביעה נגד גלי צה"ל ולזכות בפיצוי בסך 38 אלף שקלים כיוון שכינתה את בן דיין "זונה" בשידור כשדנה במקרה ההטרדה המינית שחוותה בן דיין מצד המרצה שלה באוניברסיטה העברית ושעליה התלוננה. התבטאות נוספת שהכתה גלים בתקשורת אירעה בספטמבר 2014 כשלינור יצאה נגד בתי ספר לאמנות בטענה שהם "מבלבלים את המוח".

אך למען האמת זה לא משנה איזה צד תבחר לינור. המילה האחרונה שלה עדיין לא נאמרה והיא תמשיך ללוות את עולם התקשורת והתרבות בישראל בשפתה הייחודית ובדעותיה הנחרצות תמיד, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. אולי זה בגלל שבסוף היום היא טובה במה שהיא עושה: הספרים שלה מוכרים והתוכנית שלה מעוררת דיון. לינור יודעת לייצר כותרות. גם הגסה שבמילותיה תישאר חדה מספיק כדי לסקרן או לקומם. נראה כי סוד ההצלחה של לינור טמון בהבנתה כי כל אדם זקוק לאנטגוניסט, מישהו לפרוק עליו זעם. בכך שלינור מתנדנדת בין הימין והשמאל היא מוודאת שתמיד יהיה מי שיהלל אותה ומי שיקלס אותה.

(טלי קיים)

אמרו להם שאין טעם להקים בארץ קומפלקס קולנועי ענק. מה ההיגיון להשקיע בזה מאות מיליוני דולרים במדינה שבה אנשים יודעים להוריד את הסרטים אפילו לפני שהם יוצאים בארצות הברית, הזהירו. אבל משה וליאון אדרי לא הקשיבו, הקימו את סינמה סיטי, הפכו אותו למקום שקשה יותר למצוא בו חניה מאשר באיקאה ושינו לעד את כללי המשחק בתעשייה המקומית.

ואז אמרו להם – נו, הצליח לכם פעם אחת, אבל אל תשחקו עם המזל. מילא, בצומת גלילות הכל יכול לקרות, אבל אל תחשבו אפילו להקים סינמה סיטי בעיר הבירה. ירושלים זה לא תל אביב, הזהירו, אבל ליאון ומשה אדרי שוב לא הקשיבו, וכרגיל עשו בשכל. גם הקומפלקס החדש שלהם עומד על הרגליים ומוכיח שישראלים אוהבים ללכת לקולנוע, בכל מקום בארץ.

נו, בסדר, הקשו הלוזרים חסרי האמונה, אז הצליח לכם בזכות הוליווד, אבל שלא תעזו לגעת בקולנוע הכחול-לבן. זה מותג כושל. כל המספרים מוכיחים שישראלים לא אוהבים קולנוע ישראלי. תפיקו או תפיצו את זה – ותפסידו כסף.

ליאון ומשה אדרי בכל זאת החליטו לקחת סיכון, ונכנסו בכל הכוח לעסקי הקולנוע הישראלי. הם הפיקו ו/או הפיצו עשרות סרטים, ובאופן טבעי חלק מהם פחות הצליחו, אבל רבים מהם שברו קופות. את זה שיש בארץ סרטים טובים שמוצאים חן בעיני מנהלי פסטיבלים בעולם תמיד ידענו, אבל מאז ההימור של שניהם בתחילת העשור הקודם, התברר שיש להם גם אופק כלכלי.

פעם אחר פעם, לקחו ליאון ומשה אדרי את הכדור מאמצע המגרש, רצו איתו לאורך כל הדרך ובעטו אותו פנימה בקשת. רבים בתעשייה המקומית חייבים להם. רבים גם חשים שיש להם יותר מדי כוח בידיים, ולא קשה למצוא אנשים שיש להם ביקורת או טרוניות עליהם. אבל על דבר אחד כולם מסכימים – אין ווינרים גדולים מהם בעסק.

(אבנר שביט)

עד כמה שזה נשמע מוזר, המזל לא ממש שיחק לדיוויד בלאט כשלברון ג'יימס חתם בקליבלנד. המאמן הישראלי ציפה לקבל לידיו קבוצה חלשה, שתאפשר לו להתחשל ב-NBA וללמוד את הליגה. וכך, לפתע, נפל עליו מנהיג כמו לברון, ואחר כך הגיעו גם כוכבי על כמו קיירי אירווינג וקווין לאב. מציפיות לעונה של 30 ניצחונות מקסימום, קליבלנד החלה לדרוש אליפות, לא בדיוק מתכון בריא עבור מאמן מתחיל.

פתיחת העונה בישרה רעות עבור בלאט. אשר יגור בא: לברון הפגין דומיננטיות על המאמן, ההפסדים הגיעו ברצף, הדיבורים על כך שהעסק גדול עליו החלו להתגבר. ואז קרה לבלאט מה שקרה לו במכבי תל אביב ובנבחרת רוסיה: הכול התחבר. תאמרו שאין לו קשר לכך, כי קבוצה עם כל כך הרבה כישרון חייבת להתחיל לנצח – ההיסטוריה מדברת לטובתו. בלאט "במקרה" לקח את היורובאסקט עם רוסיה, "במקרה" הצעיד אותה לזכייה במדליית הארד במשחקים האולימפיים ולגמרי "במקרה" הוביל את מכבי תל אביב לשני גמרי יורוליג בארבע שנים, שאחד מהם הסתיים עם זכייה בגביע.

בסופו של דבר, בלאט עמד כמעט בכל מסע לחצים שעבר בקריירה. אל תטעו, התקשורת בקליבלנד עדיין לא מחבבת אותו, אבל גם בימיו ביד אליהו ידע לא מעט מקטרגים וסיים את עונתו האחרונה עם טרבל, זכייה ביורוליג, באליפות ובגביע המדינה. בדרך כלל לא כדאי להמר נגדו.

(דוד רוזנטל)

בחודש מאי 2014 עולם הקולינריה הישראלי הוכה בתדהמה: ירון שלו נזרק ממסעדת טוטו. השף המוערך והמוכשר עשה בטוטו מה שלא הצליח אף אחד לפניו, כשבניצוחו היא נבחרה פעם אחר פעם למסעדה הטובה ביותר בארץ, והפכה ליקירת הסלבס והברנז'ה התל אביבית. שלו פוטר על ידי הבעלים דאז, יובל שניר, מסיבות שלא פורטו, אך שמועות רבות סבבו את הפרשה. זמן קצר לאחר מכן, מונה השף מושיק רוט למלא את מקומו.

בתחילה נעלם שלו, ורבים ניבאו את סיום הקריירה שלו, אך לאחר תקופה קצרה הוא החל להעלות בחשבון האינסטגרם שלו פוסטים אשר רומזים על חזרתו הצפויה למסעדה. את הפרסומים שלו ליוו שמועות עיקשות על הפסדים רבים של המסעדה בגלגולה החדש, ועל חוסר יכולת להתרומם עם השף החדש. למרות גיחוך של רבים בתעשייה על הקאמבק המסתמן של שלו למסעדה שכה זוהתה עמו, והכחשות גורפות מצד טוטו, ב-4 לנובמבר יצאה ההודעה הרשמית - מסעדת טוטו נמכרה לאנשי עסקים שגייס שלו, מושיק רוט בחוץ, ירון שלו חוזר. כמעט חמישה חודשים לאחר חזרתו ניתן לומר ששלו החזיר עטרה ליושנה, הקהל הנאמן חזר לפקוד את המקום, הביקורות מפרגנות ושלו נראה מאושר ושלם מתמיד.

"כשעזבתי את טוטו ידעתי שאחזור לבשל, אבל לא חשבתי שאחזור לכאן", מספר שלו. "בהתחלה זאת הייתה תקופה של הרבה כאב, לא היה לי את הדרייב לזה, אמרתי לעצמי שיכול להיות שנגמר פרק אחד והגיע הזמן לפתוח משהו חדש. ואז עברו כמה חודשים, ראיתי מה קורה למקום שכל כך אהבתי, ואמרתי לעצמי שכדי לפתוח משהו חדש, אני חייב קודם כל לקחת את המסעדה בחזרה ולהחזיר אותה למקום הראוי לה. שמהנקודה הזאת, אחרי שהיא מצליחה שוב, יהיה לי קל יותר לצאת עוד הצלחות".

מה יש בך שנתן לך את הכוחות?
"עזבתי את טוטו כשהיא מצליחה, למרות התקופה הקשה שלי עם עצמי, מה שאני עברתי לא פגע במסעדה, אנשים באו לאכול פה והמקום היה אהוב ומצליח. כל הזמן אמרתי לעצמי אם זה היה ככה בתקופה לא טובה שלי אז איזה מדהים יכול להיות כאן אם אקח את המקום כשאני בתקופה טובה, בריאה ונכונה לי.

"לפעמים כשיש דמות דומיננטית שעומדת מאחורי מקום, תמיד יש את שאלת מיליון הדולר מה יקרה אם הדמות הזאת לא תהיה? אז זה קרה מהסיבות שקרה, ואני חושב שכולם קיבלו את התשובה לשאלה הזאת. ניסיתי, הצלחתי לקחת את מה שרציתי בחזרה, וההמשך כבר ידוע. אני מאמין שאם בן אדם ננעל על משהו, בעיקר כשהוא יודע שהוא עשה את המשהו הזה טוב, אז מגיעה לו עוד הזדמנות. חשבתי שלא יכול להיות שהמקום הזה היה כל כך מקסים ואהוב וככה יעלימו את המוסד הזה".

(יעל לאור)

חמש שנים בדיוק שגלית גאון, אוצרת מוזיאון העיצוב בחולון, קמה במרץ לעבודה. חמש שנים שהיא מצליחה להנגיש את שפת העיצוב לישראלים שלא בהכרח בילו את ילדותם בין כותלי מוזיאונים – ובכל זאת הם מביאים את עצמם לראות מה מציע להם המבנה הכתום שתכנן רון ארד בעיר החולות.

גאון, עם ניסיון עשיר בתכנון תערוכות בארץ ובחו"ל, מרצה בדימוס לתולדות העיצוב במוסדות המובילים בארץ, הצטרפה לצוות הפיתוח והבנייה של המוזיאון בחולון כשנה לפני שהוא נפתח. תפקידה המרכזי הוא ליזום תערוכות ולבחור אוצרים שיעניינו את הקהל המקומי, יפתחו להם האופקים ויעניקו להם השראה ואוכל לנפש. קולטורה מהזן האיכותי קוראים לזה. משימה יום יומית שמאתגרת את גאון והצוות שמקיף אותה.

"זה לא מובן מאליו שכ-7,000 אנשים בוחרים מדי חודש להגיע אלינו – לצאת את הבית או בית הספר, לנסוע, לחנות (חינם) ולראות עיצוב", כלשונה של גאון. "אין דבר יותר משמח מלראות אנשים יוצאים מהמוזיאון אחרי ביקור כשהעיניים שלהם נוצצות".

(אפרת בראשי)

לערן זהבי כתוב על המצח "ווינר" מאז אותו שער אדיר שהבקיע ב-2010 לרשת בית"ר ירושלים והעניק להפועל תל אביב זכייה דרמטית באליפות. זהבי הפך לסוג של מידאס ישראלי – כשהוא נוגע בכדור, התוצאה היא זהב. מהסיבה הזו, העובדה שהוא נחשב לווינר האולטימטיבי לא מחדשת ולא מפתיעה.

אבל דווקא השנה הנוכחית היא זו שבה זהבי מטביע סופית את חותמו כאחד הגדולים שידע הכדורגל הישראלי. אחרי שנתיים רצופות שבהן שלט בליגת העל, אפשר היה לצפות שנפילת המתח הטבעית תגיע. הרי זהבי, בעיני רבים, בכלל לא שייך לרמות הללו, הוא צריך לשחק באירופה, לא בשלולית שלנו. בינואר כבר דיברו על מעבר, הזכירו את טוטנהאם וסטוק סיטי האנגליות, אבל מכבי תל אביב לא התכוונה לשחרר אותו והוא נשאר.

השחיקה הייתה אמורה לחנוק את זהבי, להרגיש שהכול קטן עליו ולגרום לו לדעוך, אבל הוא שוב מוכיח איזה רעב יש לו, בא לכל משחק כאילו הוא גמר גביע. כשצריך אותו הוא מבקיע, ולא סתם שערים, אלא גולים וירטואוזיים כמו הגולאסו הענק נגד מכבי חיפה. 22 שערים יש לו, והוא בדרך לעשות מה שלא עשה איש מאז נסים אלמליח בשנות ה-50: להבקיע 30 שערים או יותר בעונה אחת. אי אפשר להתווכח עם עובדת היותו של ערן זהבי ווינר, רק לתהות האם הוא הווינר הגדול מכולם שיש היום בספורט הישראלי.

(דוד רוזנטל)

מסכנים הרבנים. מסכנים המתנחלים, המתיישבים, המאמינים. מסכנים אנשי "לדעת" ו"פרספקטיבה" ו"מידה" ו"לאטמה". מסכנים הפטריוטים והציונים, מסכנים המרכז-ימנים והימנים. שנים שהם, וחבריהם ועוקביהם הזיעו ועבדו קשה – באמת קשה – כדי לטעת בעם ישראל שתי מילים: "התקשורת השמאלנית". עבודה טובה עשו, והביטוי הפך שגור.

"זו תשקורת", עדיין מלמדים את האברכים. "אל תאמינו" צועקים הטוקבקיסטים. וכל העבודה הקשה, האיכותית, מאמרי הדעה וזעקות השבר, הכל ירד לטימיון. באחת מהבקרים של שנת 2015 התעוררנו לבוקר שבו התקשורת לא שמאלנית יותר. הזעקות האלה הפכו לסתם עוד הד במקרה הטוב, או זעקת הקוזאק הנגזל במקרה הרע, אם להשתמש בביטוי הרותח של השבועות האחרונים.

כי שנת 2015 עשתה לאנשי עיתונות הימין את מה שפייסבוק עשתה לחברים שלנו מהתיכון. היא נתנה להם כר פורה ושפע של לגיטימציה להשמיע עמדות, לטעון טענות, להשפיע ולהראות – והפכה אותם לחלק מהניוז, ולא רק הנויז פיד, של כל אחת ואחד מאיתנו. ערוץ 20 שנולד השנה החל את חייו כעולל מתוק של ערוץ מורשת יהודית וכבר הספיק להפוך לנער מתבגר גאוותן וחוצפן עטוף בדגל ישראל, עיתון "מקור ראשון" שהיה ידוע פחות או יותר רק לאנשים שכותבים אותו נקנה על ידי העיתון הנפוץ בישראל ומקודם על ידו. מפקד גלי צה"ל העלה הילוך על דחפור ה-די9 איתו החליט לדחוף את התחנה התל אביב לכיוון הקו הירוק, עורך וואלה! זינק, זה לא סוד, ל"מפלגה היחידה המתנגדת למדינה פלסטינית" (מתוך המצע) וזה עוד לפני שהזכרנו את עיתונאי המגזר שמרגישים היום משוחררים מאי פעם להתבטא בגאון, לשחרר עקיצות ובעיקר לא להתנצל.

ויש להם סיבה טובה שלא להתנצל - התקשורת לא שמאלנית יותר. האם זה טוב? האם זה רע? אנחנו מעדיפים את גישן הזן: זה פשוט ככה. רק אל תגידו "תשקורת", זה יהיה תשקורת מצדכם.

(דוד אברהם)

בשקט ובענווה, כשהיא בת 21 בלבד, שלומית מלכה עברה כברת דרך מקצועית שגדולות ומוכרות ממנה עשו בליווי רעש וצלצולים ובתקופת זמן ארוכה פי כמה וכמה. למרות גילה הצעיר ובהדרכת הסוכנת הצמודה, אלינור שחר, התל אביבית שהחלה לדגמן כשעוד הייתה תיכוניסטית שובבה, זכתה לצלם שלל קמפיינים למותגי אופנת על באירופה ובאמריקה, תפקדה כפנים של אחד ממותגי ההלבשה התחתונה הנמכרים בעולם, צעדה על עשרות מסלולי תצוגות מקומיות והתחברה לפאשניסטות מובילות בארץ הקודש - בדרכה להפוך לדוגמנית הישראלית המבוקשת והעסוקה בעולם.

אבל לא משנה מה עשתה עד כה וכמה הישגים רשמה בשנים האחרונות במסמך קורות החיים הנוצץ שלה, אין ספק שדווקא בשנה האחרונה, מלכה זכתה לשדרג את מעמדה בביצת הבידור המקומית. הסיבה? העבודה הקשה חיברה אותה לכמה חברים מפורסמים מאוד, בארץ ובעולם. ייתכן שלא שמעתם על החופשות המענגות שלה עם חברותיה הסופרמודלז שרה סמפאיו ואדריאנה לימה, שלקחו אותה לחופים אקזוטיים בקצוות שונים של הגלובוס - אבל גם הביאו אותה עד למסיבת יום הולדתה של הארי סטיילס, בתמונות שסוקרו בהוליווד.

לידו של כוכב להקת וואן דיירקשן, הקשר הרומנטי שניהלה במשך כמה חודשים עם השחקן הצעיר, עומר דרור, נראה כמו סיפור ילדים מיותר. אבל שום דבר לא הכין את חובבי הרכילות לרגע שבו בין גיחת עבודה כזו לאחרת מעבר לים, התחברה לרווק המבוקש יהודה לוי, בזיווג טרי ששמט גם את הלסתות של מיטב אושיות הסטייל והנשים החמוצות. אלה, שלא באמת האמינו שבאמצעות חיוך גדול וגישה חיובית לחיים אפשר להפוך לישראלית הנחשקת ביותר, בתוך ומחוץ לגבולות ארץ הקודש.

(אמיר צומר)

"הענקתם לי פרס, אז עכשיו אתם חושבים שאני בפנסיה? אני אראה לכם מה זה!" אמרה קארן דונסקי ב-2002 כשזכתה בפרס מפעל חיים בטקס פרסי האופנה, וכך הגיבה כעת גם לבשורה כי נכנסה לפרויקט הווינרים של וואלה. "נתתם לי עכשיו מוטיבציה להרביץ בכל הכיוונים. אני את הבסטה שלי ממש לא סגרתי" .

בשנות ה-70 לחייה, דוגמנית-העל הוותיקה לא עוצרת לרגע. רק בשנה וחצי האחרונות היא הספיקה להצטלם לקמפיין מושקע ועתיר באזז של המעצב אלון ליבנה, לזכות בקולקציית מחווה מיוחדת מאת מעצבת האופנה קרן בנקר, לפקוד את השורות הראשונות של תצוגות ואירועי האופנה המקומיים ולפזר סביבה גלאם פוטוגני ותוסס. היא נחשבת לסופרמודל העברית הראשונה, לאייקון אופנה, לנערת זוהר, ובגדול לתופעת טבע נטולת גיל. בזכות אנרגיות של בת עשרים, גוף מעורר קנאה, אטיטוד של סופרמודל ופייסבוק פעיל במיוחד שבו היא לא מפחדת להיכנס באיש, אושיית הסטייל הנצחית מצדיקה מדי יום את הכינוי "הבוררת של עולם האופנה".

"תמיד אומרים שבארץ לא מפרגנים, אבל הנה, זה לא תמיד נכון. אני לא פרגית, והפרגון שלכם נחשב בעיניי פי מיליון, כי הוא בא בתגובה לכישרון ולעבודה קשה. אף פעם לא יצאתי עם הצהרות לתקשורת ולא יצאתי עם גברים מפורסמים כדי לייצר כותרות", מספרת דונסקי. "בשנות השבעים אפילו פנו אליי מפלייבוי והציעו לי 250,000 דולר כדי שאצטלם. נו באמת, שאחשוף את המושמוש והכל? השתגעתם?! כשלאדם יש איכויות ודרך חיים הוא מתפתח בתחומו. בהזדמנות זו חשוב לי להעניק וידוי לגבי המגרעה היחידה שלי – אני לא יודעת לחפוף לבד את השיער, ונאלצת ללכת למספרה. סה טו". אגב, את התמונה שלפניכם גם אנה וינטור אהבה. "לא אפרט מה היא בדיוק אמרה עליי, שלא תגידו שאני עפה על עצמי". דיווה עם ענווה.

(ליאת להב)

עשרות גברים ניסו, אלפי אנשים רצו, מיליוני בחורים (ובחורות) פנטזו, אבל לקח זמן עד שזה קרה. לא משנה אם בזכות זיווג הוליוודי מוצלח (שהסתיים בשברון לב), המון אמביציה בלונדינית או הדרך שבה היא מצטלמת בבגד ים מינימלי (או אפילו טוב יותר, בלעדיו), כבר עשור ארוך בר רפאלי מתפקדת על תקן "הישראלית הנחשקת ביותר ברחבי העולם", זו שכל גבר היה רוצה להיות איתה וכל אישה היתה רוצה להיות כמותה.

אבל רק גבר אחד, יחיד ומיוחד (כנראה), הצליח במקום שבו רבים נכשלו במשך שנים ארוכות: הוא כבש את לבה של הטופמודל המדוברת כל כך. עדי עזרא, איש עסקים ו"וומנייזר" מוכר בעיר הגדולה שמבוגר ממנה ביותר מ-10 שנים, כנראה עבר אודיסאה עד שהגיע אל תוך נבכי נפשה המסתורית של הישראלית היפהפייה.

זה לא קרה בבת אחת שערפלה את חושיה של רפאלי, אלא בשתי פעימות (לב) - אחת בת חודשים ספורים שנגמרה בפרידה, שנמשך בנתק עד לאיחוד מרגש בתחילת 2014. עשרות חופשות משותפות, אין ספור תמונות אינסטגרם זוגיות ושלל הצהרות מצדה של הטופמודל, הובילו לרגע שיא בחודש שעבר, כאשר במהלך חופשה סודית, יושב ראש קבוצת המזון "נטו" שלף טבעת יהלום (של למעלה מחמישה קראט!) וביקש ממנה להיות אשתו כדת וכדין. מאז, הפך להיות מוכר בעיקר בתור "ארוסה של" וכמובן, "הגבר הכי בן מזל בעולם".

(אמיר צומר)

שנה וחצי חלפה מאז מותה של מעצבת האקססוריז המוערכת, אבל דניאלה להבי לחלוטין עדיין כאן ברוחה. "הפכנו להיות סוג של היסטוריונים, יש איזו מורשת של 400 דגמים שאנחנו כל הזמן חוקרים במחשבה כיצד להמשיך את כתב היד ואת הכיוון שהיא הנחתה", סיפר בנה אורי להבי בראיון לוואלה! אופנה. נקודת המוצא היא החומר וההקפדה על הפונקציונאליות, כהמשך לאג'נדה העיצובית שליוותה את להבי לאורך כל שנותיה. מאז מותה תפס בנה את המושכות, לאחר שעבד לצדה שנים קודם לכן. בעזרת צוות המעצבים הם עמלים על שימור רוחה של האם המייסדת ועל מורשת החומר כמוקד ההשראה הנצחי.

ולא רק שימור הקו והמורשת. בשנה האחרונה העסק נמצא בנסיקה מתמדת. בינואר האחרון נחשפה כאן תוכנית ההתרחבות של המותג מעבר לים, כאשר גולת הכותרת היא פתיחת חנות ראשונה בלב ניו-יורק שצפויה להתקיים בשנה הקרובה, ובימים אלה עמלים בבית האופנה על השקתו של אתר מכירות אקסקלוסיבי לקהל האמריקאי. כל זאת לאחר מכירה מוצלחת של פריטים מהמותג ברשת הכלבו האמריקאית בלומינגדיילס בסניף הדגל בניו יורק.

"קודם כל תודה רבה על הבחירה. ללא ספק זה מגדיר את העבודה הקשה שנעשית במותג ואת המאמצים שלנו לשמר את הקו העיצובי של דניאלה ומצד שני להישאר מעודכנים ועדכניים", מסר להבי. "אני עובד עם צוות מסור שגם הוא נאמן מאוד לדרך. עבודת החשיבה, הירידה לפרטים הקטנים והרצון לרגש, אפיינו את דניאלה מאוד וכנראה עם השנים חלחלו גם אלינו. הייתה לי זכות גדולה לעבוד איתה תשע שנים ולשאוב ממנה המון ידע שעוזר לי בכל ההחלטות שלנו. בד בבד אני משקיע המון בפיתוח העסקי ומחפש מקומות חדשים בעולם להתפתחות המותג. בארצות הברית הצלחנו להתבסס ובמקביל צריך לשמר את ההצלחה כל הזמן. חשוב לי לגדול לאט וביציבות, וללא ספק השנה תעמוד בסימן פריצה גדולה שלנו. אני מרגיש שלמרות חסרונה, דניאלה הייתה גאה בהצלחתנו מאוד ואני תמיד חושב איך היא הייתה מתייחסת לדברים ומנסה לראות חלקים מהפאזל הזה דרך העיניים שלה. אני רוצה לאחל לכל לקוחותינו הנאמנות בארץ ובעולם ולכל קוראי וואלה חג שמח".

(ליאת להב)

הסיפור הוא סיפור סינדרלה קלאסי: בלונדינית אנונימית עם נתוני פתיחה נאים, עושה עלייה מדנמרק לישראל וחושבת לעצמה "הולי לנד, הולי שיט. למה שלא אהיה גדולה כמו יעל בר זוהר. סליחה, מרלין מונרו. מדונה. טוב, קלאודיה שיפר של העם היושב בציון". היא מתרגלת את העברית שלה, מוצאת לעצמה כדורגלן מקומי בתור נער שעשועים, מוצאת סוכן, משרבבת שפתיים ומנסה את מזלה כדוגמנית מחומצנת. ואז זה קורה, בטעות (או בכוונה גמורה), היא מגלה את האוצר שנשות ישראל מריירות עליו: יהודה לוי. כמה מפתיע, היא אפילו מוצאת חן בעיניו, מספיק בכדי שתשתובב איתו מאחורי גבו של בן הזוג שלה.

לא מדובר בעלילת סדרת טלוויזיה "פיקטיבית" או בעוד אגדה אורבנית שמבוססת על סיפור אמיתי - מדובר בחודשים האחרונים בחייה של לי לוי, בלונדה ישראלית-דנית בת 22, שעשתה קפיצה מטאורית מאנונימיות מביכה היישר לכותרות הראשיות של מדורי הבידור בארץ, רק בזכות עובדה אחת ויחידה: היא מצאה חן בעיניי הרווק הנחשק של הביצה המקומית. מספיק בכדי לתת לה שורה בסרט מקומי ופינה מביכה בתכנית בוקר, שבה היא מבלבלת את המוח בעברית משובשת, לא?

אחרי שניים-שלושה דייטים מתועדים היטב, בהם הוכתרה כ"חברה של", גם הדוגמנית (ליתר דיוק כוכבנית. שטיח אדום. הכלאה של הכל) וגם האיש החשוב מאוד הבינו שתוקף הקשר בין השניים קצרצר, מה שגורם לו לזרוק אותה לעולם שכולו בילוי בחברת כדורגלני עבר, השקות תחתונים וצילומי פפראצי (שהזמינה מבעוד מועד כדי לתעד אותה משתזפת בחוף מבודד, בשיא החורף).

ואז, כשהאזכור שלה במדורי הרכילות החל להעלות עובש, החליטה לתת למלעיזים מכה מנצחת והתבייתה על הקורבן הזוגי הבא שלה - לא אחר מאשר בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו. לי לוי הפכה את המפגשים האקראיים עם גברים מדוברים מאוד לביזנס שלה ובדרך גם את עצמה לאישיות מדוברת ומסוקרת, בעיקר בזכות הגברים שאת ידם היא אוחזת בכל פעם שצלם מכרכר סביבה. השלב הבא, כנראה, הוא כתיבת המדריך "כך תלווי את החבר המפורסם שלך לעבר החופה בעשרה צעדים פשוטים".

(אמיר צומר)