שוב מת בתל אביב תינוק של ילדי עובדים זרים, החמישי בחודש וחצי, קורבן למציאות קשה של אחזקת עובדי ילדים זרים בתת-תנאים, במקומות המכונים "מחסני ילדים". ילדים הם ילדים: הם נולדו בישראל, והמדינה צריכה לקחת עליהם אחריות. גם אם הוריהם הגיעו בצורה לא חוקית, אין להפקיר אותם לסבל ולמות: "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד, טז).
כיצד הגענו למצבים כל כך קיצוניים? מקרים מזעזעים אלה דורשים "לחשב מסלול חדש". ילדי העובדים הזרים הם נקודת הקצה, השוליים של השוליים, אבל שורש הבעיה מתחילה בלב ליבה של המערכת, שאותה צריך לשנות מן היסוד. קשה להאמין בשנת 2015, כשרוב הילדים מתחת לגיל שלוש נמצאים במסגרת חוץ-ביתית, במדינת ישראל עדיין הטיפול בילדים מוגדר כצורך אגבי לקידום תעסוקת הנשים. המעון אינו מוסד חינוכי, אלא שמרטף ממשלתי שמאפשר לאם לעבוד בשעה שנציגי המדינה יאכילו, ישקו וירדימו לה את הילד. זו גם הסיבה שהמעון כפוף למשרד הכלכלה, ולא למשרד החינוך.
האגף למעונות יום במשרד הכלכלה הוא הגוף הממשלתי האמון כיום על הרגולציה בתחום. האגף פועל במעונות היום המפוקחים, ודואג להגדרה ולאכיפה של תקנים בטיחותיים, טיפוליים ופדגוגיים. הוא אחראי לפיקוח על המחיר המרבי הנגבה מההורים, ולסבסוד שהות של ילדי נשים עובדות במעונות בהתאם למבחני תעסוקה והכנסה, כמו גם לבינוי מעונות יום חדשים במערך המפוקח.
כדי להבין איך הגענו למקום שבו אנו נמצאים היום, נקרא בזיכרונותיה של חסיה סוקניק, מהגננות הראשונות בארץ משנת 1914. היא תיארה את הילדים הקטנים, חולי העיניים, שהצטופפו על מחצלת כשהם מנועים מכל פעילות. היא ששאלה את המאיסטרה (נשים מלמדות שפתחו בבתיהן שמרטפיות לשמירת פעוטות) ''מה עושים הם כל היום?", וזכתה לתשובה: "כלום צריכים קטנים אלה לעשות משהו?".
מימיה של הגננת חסיה עברנו כברת דרך. העיסוק בהתפתחות הגיל הרך הפך משמעותי, אך עדיין יש צורך בשינוי, הן מבחינת התפיסה והן מבחינת המערכת. ילדים מגילי לידה ועד גיל שלוש עדיין רשומים במעונות היום, במקרה הטוב, תחת פיקוח משרד הכלכלה, ובמקרה הרע, במסגרות פרטיות ללא שום פיקוח. המצב הבעייתי מתחדד על רקע הפער שבינם ובין גני הילדים - מגיל שלוש עד שש, שם כוח האדם הוא מקצועי. לגננות יש תואר בחינוך, ועל המערכת מפקח משרד החינוך.
בכל הזמנה של איש מקצוע לביתנו, מהשרברב ועד הרופא, אנו מקפידים לבדוק המלצות, תעודות ורישיונות, אך כשזה מגיע למסגרת לפעוטות בלית ברירה, רבים מתפשרים על מקצועיות המסגרת.
המחקרים מצביעים על חשיבות הנגיעה הראשונית בילדים. איכות המבוגר המשמעותי, אשר נפגש עם הפעוט (בן 6-3 חודשים) בתחילת דרכו במסגרת, היא זו שתשפיע במידה רבה על עתידו. מחקר שנעשה ע"י יוניצ"ף ב-2008 בנוגע לטיפול בילדים בגיל הרך, בדק ומצא שמערכות יחסים יציבות, בטוחות, מגרות, עם צוות קבוע בשנים הראשונות, הן קריטיות להתפתחות הילד. כך גם מצאה פרופ' פנינה קליין ז"ל, שזכתה בפרס ישראל לחינוך על מחקריה בתחומי הגיל הרך.
במעונות בישראל יש בעיה קשה של מקצועיות כוח האדם ובחירתו, לצד בריחת כוח אדם איכותי מהמעונות בשל תנאי השכר. במקומות רבים, כוח העבודה מתחלף ואף אינו מוכשר. בשיחותיי עם סטודנטיות לגיל הרך, שמתחברות רגשית לגיל ילדי מעון, הצעתי להן להגיע למעונות היום ולהיות מובילות כיתה. ההצעות נדחות על הסף, בשל התגמול הנמוך.
היחס למעונות צריך להשתנות. אסור שהמעונות יתפסו רק כמסגרת של "בייבי-סיטר" להורים בזמן העבודה, אלא כמקום מקצועי שמפתח את הילדים מבחינה רגשית וקוגניטיבית. הצעד הראשון לקראת שינוי הוא העברה של הפיקוח והטיפול במעונות היום ממשרד הכלכלה למשרד החינוך. זו האמירה הראשונית והבסיסית שנדרשת. רק אחריה ניתן יהיה לפעול להעלאת הרמה הפדגוגית, היוקרה והשכר של העוסקים במקצוע. ילדינו הקטנים ראויים למסגרת חינוך לגיל הרך ולא לשמרטפות לאומית.
ונחזור עתה למה שפתחנו בו, מקרי המוות של ילדי עובדים זרים. גם כאן, צריך "להחליף דיסקט". הגדר עם גבול מצרים הוקמה, הסכנה של "הצפת" ישראל בפליטים חלפה לה, ועתה עלינו לקחת אחריות, לפחות על התינוקות והילדים שנולדו בישראל. חוץ מהחובה המוסרית הבסיסית של "לא תעמוד על דם רעך", המשך ההזנחה יחזור אלינו כבומרנג לאחר שילדים אלו יגדלו. לעומת זאת, לקיחת אחריות תוכל לסייע לילדים להיות אזרחים נאמנים לאחר שיגדלו.
הכותבת היא מרכזת התוכנית האקדמית למנהלות מעון במכללת אפרתה לחינוך בירושלים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.