פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסכם ב-1 באפריל? התאריך השנוא על ג'ון קרי מכה שנית

      הדיווחים הסותרים שיוצאים מלוזאן נראים כמו סדרה של מתיחות ומעידים על אובדן המומנטום והנמכת הרף מצד המעצמות ואיראן. במקרה או שלא, בדיוק לפני שנה קרסה יוזמת השלום הישראלית-פלסטינית של שר החוץ האמריקני

      הסכם ב-1 באפריל? התאריך השנוא על ג'ון קרי מכה שנית
      צילום: רויטרס עריכה: גדי וינסטוק

      הדיווחים הסותרים והמבולבלים שיצאו ביממה החולפת מלוזאן, שם נערכות שיחות הגרעין בין איראן למעצמות, נראו כמו סדרה של מתיחות לרגל ה-1 באפריל. אתמול בלילה דווח כי שרי החוץ של גרמניה וצרפת הציבו לאיראן אולטימטום קשוח לפיו אם לא ייחתם הסכם "עד עלות השחר", הם יעזבו את השיחות. בפועל, השניים נצפו בבוקר למחרת אוכלים ארוחה דשנה במלון שבו נערכות השיחות, הרבה אחרי קיצו של האולטימטום.

      הבית הלבן, בינתיים, הדגיש כי אובמה מוכן "בכל רגע" לסגת מהשיחות בתגובה להקשחת עמדות מצד האיראנים. זאת, בשעה שג'ון קרי שוהה בלוזאן כבר כמעט שבוע, מנותק לחלוטין מכל שאר משימותיו כשר החוץ של המעצמה החשובה בעולם, עסוק בהתרוצצות סביב כל גחמה של האיראנים מצד אחד והשותפות האחרות בשיחות מצד שני. הרוסים, מצידם, הודיעו כבר אתמול בבוקר שהסכם נראה "בהישג יד", אבל מאז עברו יותר מ-36 שעות, וכל הסימנים מעידים דווקא על אובדן המומנטום בשיחות. אז למי להאמין? כנראה רק לאיראנים, שמדגישים כל הזמן כי המערב צריך להתפשר בעוד כמה סוגיות קריטיות לפני שיושג הסכם.

      עוד באותו נושא:
      שיחות הגרעין: המשא ומתן בין המעצמות לאיראן הוארך ביום נוסף
      נתניהו: "זה הזמן של העולם להתעקש על הסכם גרעין טוב יותר"
      ארה"ב: "אין לנו מושג מה יקרה אם לא נשיג הסכם"

      שחות הגרעין בלוזן, שווייץ, מרץ 2015 (רויטרס)
      נציגי המעצמות בלוזאן, השבוע (צילום: רויטרס)

      בתחילת השבוע העריכו גורמים בכירים בישראל כי הסכם כלשהו הוא בגדר עובדה מוגמרת, וכי על ישראל להתחיל להיערך ליום שאחריו. גם אמש אמר שר הביטחון משה יעלון כי בסופו של דבר, תושג הסכמה. אלא שאל ההערכות הללו מתלווה כעת כוכבית בולטת: "הסכמה" אינה אותו הדבר כמו "הסכם". הפערים שעדיין נותרו בין איראן למעצמות בסוגיות הקריטיות, כגון יכולות המחקר והפיתוח של איראן, או קצב הסרת הסנקציות, גרמו לשני הצדדים לנקוט ב-48 השעות האחרונות אסטרטגיה מודעת של "הנמכת רף". במקום לדבר על "הסכם מסגרת", עברו לדבר על "הצהרת עקרונות", בהמשך התפשרו פשוט על "הצהרה", וכעת יש אפילו מי שמדברים על הארכת השיחות ותו לא.

      בדיוק לפני שנה

      הגלישה ההדרגתית מהיעד השאפתני של הסכם מסגרת לעבר הסכמות מינימליות שיאפשרו להאריך את השיחות עד לדד-ליין הסופי-בהחלט של ה-30 ביוני, מזכירה מאוד את מה שהתרחש לפני שנה בדיוק במשא ומתן אחר שאותו הוביל ג'ון קרי: שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים. גם אז השיחות יצאו לדרך עם הבטחה ל"הסכם כולל בתוך תשעה חודשים", אבל תוך זמן קצר התברר שזו שאיפה בלתי אפשרית, והצדדים עברו לדבר על "הסכם מסגרת", שבתורו הפך ל"מסמך הבנות", שהתחלף ב"נייר אמריקני", עד שלבסוף התברר שגם זה בלתי אפשרי, והאופציה היחידה היא – הארכת השיחות ותו לא.

      לא מדובר רק על התהליך, אלא גם על התאריך. באופן משעשע וסמלי, גם יוזמת השלום הישראלית-פלסטינית של קרי קרסה ב-1 באפריל, כלומר בדיוק אתמול לפני שנה. כמו בלוזאן, כך גם בירושלים ורמאללה, הדרך מ"הסכם מסגרת" ל"הארכה" הייתה רצופה בשמועות, ספינים ושקרים. ב-1 באפריל הקודם, לשכת ראש הממשלה הודיעה בסמוך לשעה 11:00 שהושגה הסכמה על שחרורו של ג'ונתן פולאד במסגרת עסקה להארכת השיחות. בהמשך התברר שההודעה הייתה מוקדמת מדי, כיוון שראש הממשלה נתניהו סירב לכנס את הממשלה להצבעה לפני שיקבל מסמך מפורש מהבית הלבן בנושא שחרורו של פולארד. בזמן שנתניהו חיכה לבית הלבן, הגיח לפתע שר הבינוי והשיכון אורי אריאל עם מכרז ל-708 יחידות דיור מעבר לקו הירוק בירושלים. ארבע שעות לאחר מכן, הודיעו הפלסטינים שהם מתנערים מהעסקה המוצעת – ושם זה נגמר.

      שחות הגרעין בלוזן, שווייץ, מרץ 2015 (רויטרס)
      המחויבות שלו ראויה להערכה. קרי בלוזאן (צילום: רויטרס)

      יש הבדלים גדולים בין המשא ומתן הרב-צדדי שמתנהל בלוזאן לבין התהליך שהתנהל בין ישראל לפלסטינים, ובהחלט ייתכן שהתוצאות בלוזאן יהיו טובות יותר (מבחינת ארצות הברית לפחות) מאלה שהושגו בירושלים ורמאללה. אולם אי אפשר להתעלם מתופעה אחת שבולטת בשני התהליכים: הלהיטות והנחישות של שר החוץ קרי להשיג הסכם, כמעט בכל מחיר, גדולות הרבה יותר מרצונם של שאר השותפים לתהליך. קרי רצה הסכם ישראלי-פלסטיני מסוג כלשהו, אפילו רק הסכמה רפה על הארכת השיחות, הרבה יותר מנתניהו ואבו מאזן. הוא רוצה כעת הסכם עם איראן הרבה יותר משותפים אחרים לתהליך, ומסתמן שאפילו יותר מהאיראנים עצמם.

      המחויבות שלו בשני המקרים לשינוי המציאות ראויה להערכה – אין מטרות נעלות יותר מקידום שלום אזורי ומניעת נשק גרעיני מהמשטר הקיצוני בטהראן. הוויכוח הוא על הדרך. מתווכים קודמים בסכסוכים השונים במזרח התיכון למדו על בשרם שארצות הברית לא יכולה לרצות את ההסכם יותר מהצדדים המעורבים. כאשר ארצות הברית היא במעמד מוזר של מתווכת ושותפה בו-זמנית, כפי שמתרחש כעת בלוזאן, הנחישות העודפת של הצד האמריקני מתגלה כבעייתית במיוחד.

      ג'יימס בייקר, שר החוץ המיתולוגי של ממשל בוש הראשון, רצה לקדם הסכם בין ישראל לפלסטינים לא פחות מקרי. אולם כאשר הוא הבין שהצדדים לא מעוניינים, הוא לא היסס להודיע להם – זה מספר הטלפון בבית הלבן, התקשרו כשתהיו מוכנים – ולאחר מכן לנתק מגע. קרי לא ידע לנהוג באופן דומה במהלך השיחות שניהל עם נתניהו ואבו מאזן, ונראה כי הוא נמנע באדיקות מלנהוג כך גם כעת. התוצאה היא גרירה מתמשכת של התהליך בלוזאן. האיראנים יודעים היטב מה מספר הטלפון בבית הלבן, אבל אם קרי לא יאמר להם "חפשו אותנו", לא תהיה להם שום סיבה להתחיל להיכנס ללחץ.

      (עדכון ראשון: 22:30)

      לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il