כביש 4, פאתי שדרות משה דיין, מספר במידה רבה את סיפורה של ראשון לציון. מצדו המזרחי חיים בעיר הישנה אלו שמנסים עדיין לשמר את הצביון של המושבה הראשונית, ההיסטורית. בצד המערבי קמה לה למעשה עיר נוספת, חדשה. ככל שמתקדמים בכביש מתחדד ההבדל: הכול הופך גדול ובומבסטי, מגדלים ועוד מגדלים, מבני בטון מפלצתיים שמשכנים בתוכם מתחמי קניות ובילוי. קניון הזהב, חונים קונים, אייס, חצי חינם, סינמה סיטי, ענקי קולנוע ופסלי דינוזאורים שמכולם עולה ניחוח אמריקני חריף. עיר שהיא קצת חדש וקצת ישן, קצת קולית וקצת חנונית, קצת ימנית וקצת שמאלנית, קצת אותנטית וקצת פלסטיקית, קצת פריפריה וקצת גוש דן. עיר כל-ישראלית. עיר של אמצע.
"כשאתה חולם על עיר מבריקה וצעירה אתה חולם על תל אביב או הרצליה, כשאתה חולם על יהדות אתה מגשים אותה בבני ברק או בירושלים. מבלי לשים לב, ראשון לציון השתחלה במכס במעבר הירוק, בזמן שכולם הסתכלו על המעבר האדום", מתפייט חגי אוזן, עיתונאי ומייצג אמנים, שנולד בראשון וחי בה כל חייו. "היא חלום קרוב, מעין שושנה בין החוחים. עיר מאוד המונית, לא מתוחכמת מדי, לא מיוחדת מדי, נמצאת בין לבין היא הממוצע. היא לא מובילה בשום תחום, אבל כשלוקחים את הטוטאל - היא במקום הראשון".
שני מהלכים מקבילים הולידו את השינוי האדיר שהפך את ראשון לציון ממושבה מנומנמת למעצמה נדל"נית שכונתה "בירת הקניונים של ישראל": בתחילת שנות ה-90' חל זינוק של עשרות אחוזים במחירי הנדל"ן במשולש הערים תל אביב-רמת גן-גבעתיים, וזוגות צעירים שגדלו באזור נתקלו בקושי הולך וגדל לרכוש דירות במקום מגוריהם. כמעט במקביל, הגיעו ארצה גלי העלייה הגדולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. הצורך הדחוף בדירות נוספות הביא את ראש העיר דאז מאיר ניצן לחתום עם שר השיכון אריאל שרון על הסכם גג לפיתוח חולות ראשון לציון, אזור שעתיד להיקרא "המערב".
"החלה בנייה מסיבית של עיר חדשה במערב", מסביר ראול סרוגו, יו"ר איגוד הקבלנים ודור שני לקבלנים בעיר. "שוכנו בה לאורך השנים למעלה ממאה אלף תושבים, כשמחד היא משמרת את צביון התקופה במרכז העיר, ומאידך היא יוצקת שכונות שמייצגות את הישראליות החדשה. תנופת הבנייה היתה בהיקפים כל כך גדולים, וזה נתן מגוון שלם של דיור שלא היה בערים האחרות. המחירים היו שפויים מאה אלף דולר לדירה. זה איפשר להרבה זוגות צעירים להגיע, הם ראו את הפוטנציאל של העיר שקרובה למרכז".
ולדברי חגי אוזן, ההמונים אכן באו. "כל המיינסטרים הגיע לכאן. הקיצוני העשיר הגיע להרצליה, הקיצוני הצעיר הגיע לתל אביב, הקיצוני הדתי לירושלים ובני ברק. כל הממוצעים, מעמד הביניים, הבשר האמיתי של החברה הישראלית, הגיע לעיר ראשון לציון. כמובן שזה התערבב עם דברים שלא מצאו חן בעיניי הראשונים הוותיקים. הרבה משפרי דיור מאזור חולון ובת ים, קראו להם חו"בתים, עברו אל ראשון אלה שבנו את שכונת פואבלו אספניול. הראשונים הוותיקים לא אהבו אותם, הם ראו את ראשון לציון כצפונבונית לעומת בת ים וחולון ובטח צפונבונית לעומת רמלה, לוד ובאר יעקב. כשהתחילה הגלישה היתה תחושה שהמחירים מתחילים לעלות, אז הם אמרו 'ככה נסמן להם לא לבוא', אבל זה היה מאוחר מדי".
"ניתן לראות בראשון שתי ערים נפרדות: העיר הוותיקה, שזה כל מה שקורה מכביש 4 ומזרחה, ועיר של יותר מ-120 אלף תושבים שהתפתחה מאותו כביש מערבה", מוסיף מפכ"ל המשטרה לשעבר, משה קראדי, תושב מערב ראשון לציון זה 17 שנה. "מחצית מהאוכלוסייה של ראשון לציון מאגדת בתוכה את ותיקי העיר, שהם דור שני או שלישי לתקומתה. הם נמצאים במרכז או במזרח, והעיר החדשה שקמה לה במערב היא יותר חדשה וצעירה".
סרוגו, מצדו, מאמין שכשם שבחברה הישראלית יש את אלה שמתרפקים בנוסטלגיה על "ארץ ישראל הישנה והטובה", כך יש בראשון לציון את אלה שמתקשים לקבל את התושבים החדשים ואת השינוי שהביאו עמם. "אין ספק שיש הבדל בין המערב, למרכז ולמזרח. במרכז יש את בתי המתיישבים עם האנטנות וגגות הרעפים, לעומת הבנייה החדשה במערב העיר.
"כל מה שנבנה במערב, הקניונים והמסחר, יצרו תרבות שונה מהמרכז. במרכז יש את היכל התרבות, בית העם, היקב - כל המוסדות הוותיקים ההיסטוריים של העיר. כשהולכים במדרחוב של רוטשילד ורואים את בית כנסת הגדול ובית ספר חביב, מרגישים את הרקע וההיסטוריה של העיר. האזור המערבי הוא אזור שיותר מאופיין בקניונים, מסחר, בילוי. זה יותר של הישראלי השטחי, זה שמחפש רק את הגשמיות, החומריות. אין שם אלמנטים שקשורים להיסטוריה או משהו שהוא רוחני ובעל ערך. מצד שני, זה העולם המודרני של היום, צריך לדעת ליהנות גם מזה וגם מזה".
קניון הזהב המיתולוגי הוא במידה רבה המייצג של תרבות הצריכה הראשל"צית. הוא הוקם ב-1993 ושילש את גודלו במהלך השנים, עד שהפך לאחד מהגדולים בארץ. היזמים זיהו את הפוטנציאל ובעקבותיו צצו שלל קניונים ומרכזי קניות כפטריות אחרי הגשם. וכשהעיר מתפארת בקניונים ובנדל"ן שלה, אין פלא שגיבורי התרבות המקומיים הם קבלנים. "האחים משה ויגאל גינדי הם ילידי העיר ראשון לציון, ומייצגים את המצליחנות שלה", העיד גיל גזית, מנכ"ל הקניון, על היזמים שבנו אותו.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לקניון שהם בנו מגיעים תושבים שנהנים מההכנסה הכספית הנקייה הגבוהה ביותר ב-14 הערים הגדולות. גם שיעור התעסוקה בעיר הוא הגבוה ביותר וכך גם שיעור ההכנסה הפנויה לנפש בקרב שכירים.
המשמעות, לדברי גזית, היא "שלכל צרכן יש יותר כסף לצריכה ולבזבוזים מערים אחרות. אלו אנשים עם מודעות אופנתית גבוהה מאוד, חובבי מותגים שבגלל ה'שופוני' קונים בעיקר מותגים פופולריים, אוהבים לראות ולהיראות. הם מבזבזים את הכסף יותר על אופנה ומכוניות ופחות על תרבות העילית".
"תמיד מלא פה", מספרת אתי ריאני, תושבת ראשון שהגיעה לקניות בקניון הזהב לפני החג. "העיר פשוט תוססת, אנשים כאן אוהבים להתלבש לפי צו האופנה, גם אני תמיד דואגת להיות מתוקתקת. לא משנה באיזה יום ובאיזה שעה - תמיד מפוצץ כאן, אין מקום לשים סיכה". דרורית, שמחכה בתור לתשלום בחנות בגדים, מצטרפת לדבריה. "אנשים פה רוב הזמן עסוקים בקניות ובמסעדות, זה מאוד מפותח. נסי להשיג תור בשבת למסעדה, לא תצליחי. העיר עברה שינוי אדיר. קונים וצורכים כאן המון, ולטעמי גם מבזבזים יותר מדי זמן על קניונים ולא על בילויים איכותיים. העיר הפכה לצרכנית וזמינה לכל דבר", אמרה בעודה משלמת על בגדים שרכשה לבתה לכבוד החג.
התמהיל העדתי בראשון לציון מגוון מאוד והופך אותה למעין מראה של החברה הישראלית כולה. אל ראשוני המתיישבים בראשון לציון והישראלים החדשים שעברו למערבה, הצטרף כאמור גל הגירה גדול מרוסיה שנטמע היטב, וכן גל עלייה מאתיופיה שהשתקע בעיקר בשכונת רמת אליהו ונקלט בצורה פחות מוצלחת. "רואים את הגוונים השונים של החברה הישראלית, כמו הישראלי המכוער שראינו בסרטונים האחרונים, הישראלי היפה, עשירים ועניים, דתיים וחילוניים וערבים. אנחנו ניו ג'רזי", מגחך סרוגו.
את דבריו מחזקים נתוני ההצבעה בבחירות האחרונות, הדומים מאוד לנתונים הארציים: 30% מהמצביעים בחרו בליכוד, 22% הצביעו למחנה הציוני. אחריהן התייצבו יש עתיד עם 14% ומפלגת כולנו של משה כחלון עם 11%, שתי המפלגות שבמידה רבה מייצגות את מעמד הביניים חילוני בחברה הישראלית.
סוהו, סלסולים וסוציולוגיה
גם תרבות יש בה, בראשון. העיר אחראית לשניים מהסרטונים הבולטים בז'אנר המפוקפק שמכונה "הישראלי המכוער": באחד לקוחה במרכז שירות של חברת סלולר צועקת ומקללת את נציגי החברה, ובשני, בגן שעשועים בעיר, מתועדת אמא שמקללת הורים אחרים לעיני ילדיהם. "אני לא יודע אם תושב ראשון צילם את הסרטונים האלה, אבל זה האופי של העיר הזאת", צוחק אוזן. "לצלם ולצקצק במידה רבה זה הישראליות. הישראלים אוהבים להגיד: 'תראו את הישראלי המכוער הזה'. אבל מה אתה? אתה אמריקאי? זו היכולת הזאת תמיד להסתכל מהצד ולחוות את דעתך מבלי לראות את עצמך".
אוזן מעיד גם על פריחת המוזיקה המזרחית בעיר, בחסות תחנת רדיו לב המדינה הפועלת בה. "בז'אנר המזרחי ראשון לציון מאוד נחשבת", מסביר אוזן שמייצג כיום את הזמרת נסרין קדרי, "אין ספק שהתחנה עושה את שלה. יש בסמוך אליה ים של אולפנים, חברת הדיסקים 'פליי רקורדס' ממוקמת בעיר, זוהר ארגוב נולד כאן. ליאור נרקיס, זהבה בן והשדרן אליקו מתגוררים כאן. אליקו עצמו מסרב להתכנס תחת הגדרה מסויימת. "אני לא משפר דיור, ולא גר בשכונת יוקרה ולא נעליים", הוא אומר. "אם לא אשתי, הייתי נשאר לגור בבת ים. מצדי לאכול קוטג' עם לחם והכול טוב. אני גר בעיר כבר 11 שנים מאז שהתחתנתי, אשתי התגוררה דווקא בצד המערבי באזור של היקב. אני מאוהב בעיר הזאת. יש בה סצנת בילויים גדולה, מתחמי קניות גדולים וראש עיר נפלא".
לצד אליקו, מאוהבים בעיר גם דמויות חיוביות פחות. איכות החיים המשתפרת משכה אל ראשון לציון את אצולת העולם התחתון, כשבין העבריינים המוכרים שמתגוררים בה ניתן למנות את מוטי חסין, שמוגדר כיעד מספר 1 של המשטרה; את דוד אמויאל, מראשי כנופיית מערב העיר; ואת העבריין רמי אמירה, שהתגורר בראשון לציון עד שחוסל בשדרות משה דיין. "לפני שנתיים היה רצף של פיצוצי כלי רכב כתוצאה ממלחמת ארגוני הפשיעה, שערערו את בטחון התושבים", אמר קראדי. "זה לא בהכרח מלמד על העובדה שראשון היא זירת הקרבות של המדינה, אך מחקרים סוציולוגים מלמדים כי עיר שיש בה התפתחות כלכלית ועסקית טובה, מושכת אליה באופן טבעי גם מאפייני פשיעה מסוימים".
עם קניונים, תנופת פיתוח, מיצוב סוציואקונומי גבוה ופריחה תרבותית מקומית, ראשון לציון הפכה בשנים האחרונות למרכז בילוי שמושך בליינים מכל אזור השפלה והמרכז. אחת הנציגות הבולטות של התופעה היא מסעדת סוהו הוותיקה. אחד מבעליה, בנצי בן שמחון, משקף את המגמה החדשה: ראשון לציון צברה מספיק ביטחון עצמי כדי ללגלג בחזרה על האחות התל אביבית הגדולה. "הקהל התל אביבי הוא בוגדני ואילו הקהל הראשוני הוא יותר לויאלי", הוא אומר. "בתל אביב חושבים שהם ממציאים את הגלגל. יש הרבה פלצנות, אתה מגיע למסעדה ומקבל חתיכה קטנה של פילה בקר, שעליה אתה משלם פי שניים. העיר הזאת שונה. מי שמגיע לגור בה סיים פרק מסוים בחייו והתחיל פרק אחר. זה אומר שנגמרו חיי ההוללות ומתחילה הבורגנות, החיים הטובים, דירה עם חנייה, כלב ואיקאה".