ישראל תמיד חששה מיצירה של קואליציה צבאית ערבית. והנה, קואליציה שכזו קמה, במטרה להילחם במדינה שאינה ערבית ושאינה ישראל, אלא איראן. אפילו טורקיה ופקיסטאן תומכות במאמץ. למרות המשך הסכסוך הערבי-ישראלי בכלל, והפלסטיני-ישראלי בפרט, מדינות ערב לא התגייסו נגד ישראל, אלא נגד איראן. הביטוי הנדיר הזה, לאחדות הערבית שנראה כי דעכה כליל, מתבטא כעת בתימן. איראן "הצליחה" להשיג את מה שישראל "כשלה" בו: לגבש את הערבים יחדיו, ועוד במסגרת צבאית, נגדה, גם אם מתמקד המאבק בבעלי הברית של איראן בתימן: החות'ים.
יש להדגיש כי מדובר למעשה במהלך צבאי סעודי, שזוכה בינתיים לתגבור קטן, ולעתים סמלי, משורה של מדינות ערביות, דוגמת מצרים. למרות שלא מדובר בעימות ישיר בין סעודיה לאיראן, עדיין מדובר בפרק נוסף בסכסוך הסוני-שיעי, הערבי-פרסי ואיראני-ערבי. זהו גם שלב נוסף במאבק המסורתי על השגת אזורי השפעה וההגמוניה במזרח התיכון, ובין המדינות החזקות באזור. בעבר השתתפו בסכסוך זה מדינות כמו סוריה, שעתה הפכה לשדה קרב בין ערב-רב של מיליציות למיניהן, שחלקן נתמך על ידי מי שהן כעת מדינות דומיננטיות כמו איראן וסעודיה.
מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 ישראל מקפידה להישאר מחוץ לקלחת האזורית. על פי פרסומים זרים, ישראל רק הפציצה מספר פעמים בשטח סוריה, כדי לסכל העברת נשק מתקדם לחיזבאללה. לצד זאת, מתקיים חיכוך בגבול ישראל-סוריה, ברמת הגולן. אך למרות הנייטרליות של ישראל, היא בהחלט לא רוצה לראות ניצחון איראני בסוריה.
מצרים וסעודיה, שניצבו משני צדי המתרס במלחמה בתימן בשנות ה-60, הן בעלות ברית בעימות הנוכחי במדינה. בזמנו, ישראל סייעה מעט לאויביה של מצרים באזור. ההסתבכות של מצרים בתימן בשנות ה- 60 נודעה כ"ווייטנאם" שלה, בהתייחסות כמובן למאבק המר והמתיש שניהלה ארצות הברית בווייטנאם באותה העת. תימן עשויה להיות כעת ה"ווייטנאם" של סעודיה: החות'ים הם יריב נחוש, הבקיא היטב בתוואי השטח, בהיותו נלחם על ארצו וזוכה לתמיכה של מעצמה כאיראן.
סעודיה, מצרים ומדינות נוספות, ובהן ישראל, מוטרדות כי החות'ים, והפטרון שלהם בטהראן, יאיימו מתימן על המיצר הסמוך, באב אל-מנדב, המהווה את השער הדרומי לים האדום. רוחבו של המיצר, בחלקו הצר ביותר, הוא כ-27 ק"מ. במלחמת יום הכיפורים מצרים חסמה את המיצר לשיט ישראלי; כיום, מצרים וישראל, המשתפות פעולה כדי לדכא את הגרילה והטרור בסיני, עשויות לפעול יחדיו גם כדי לאבטח את השיט למצרים וישראל דרך באב אל-מנדב. לאור הרגישות בעולם הערבי (כולל במצרים) ביחס לישראל, ובוודאי בכל הנוגע למעורבות צבאית שלה, התרומה שלה לאבטחת השיט בבאב אל-מנדב צריכה להתנהל בסתר.
דוגמא המעידה על חשיבות באב אל מנדב לישראל היא התקיפה שהתרחשה שם ב- 11 ביוני 1971 נגד מכלית ישראלית. חוליה של "החזית העממית לשחרור פלסטין" הגיחה לעבר המכלית בסירת קטנה. ממנה נורו עשר רקטות, שהציתו שתי דליקות במכלית, אך הן כובו. המיצר עשוי להיות חשוף כיום להתקפות דומות, ויעילות יותר, אם ישוגרו באזור טילים בעלי ראש קרבי רב-עוצמה. יתר על כן, איראן עשויה להציב באזור טילי חוף-ים, שיסכנו מאד, ואף יטביעו, ספינות שישוטו אל ישראל וממנה. בכל התקיפות הללו איראן עשויה להשתמש בבני חסותה, כפי שהיא נוהגת גם באזורים אחרים כמו בלבנון עם החיזבאללה, על מנת להימנע מנטילת אחריות כדי שלא לספוג גינוי בינלאומי, ולהקשות על ישראל להגיב נגדה ישירות ובאופן גלוי.
אבו מאזן קרא לבצע למען הפלסטינים מהלך דומה לזה המתרחש בתימן. עם כל הביקורת שלו על ישראל, ספק אם אבו מאזן חותר להקמת קואליציה צבאית ערבית נגד ישראל, מהלך שאינו צפוי וקשה מאד לגיבוש, לנוכח עוצמתה של ישראל והאתגרים החשובים-יותר שעומדים מול מדינות ערב הסוניות. הברית המסורתית נגד ישראל נשענה על מדינות כמצרים, ירדן, סוריה ועיראק. עם מצרים וירדן יש לישראל הסכם שלום, ולו קר, בעוד שעיראק וסוריה מצויות בתהליכי התפוררות מתקדמים. סעודיה בוודאי לא תפנה נגד ישראל. להיפך, בשנים האחרונות פורסמו שורה של ידיעות על הבנות שנוצרו בין ישראל לסעודיה נגד איראן. בין היתר, דווח על מתן פרוזדור אווירי סעודי, לתקיפה ישראלית אפשרית נגד מתקני הגרעין של איראן.
יושב ראש הרשות הפלסטינית היה מעדיף לראות מתקפה ערבית על אויבו הוותיק במחנה הביתי: חמאס ברצועת עזה. הרשות הפלסטינית עמדה מנגד, בעת שישראל הלמה בחמאס ברצועת עזה, בסבבים שהתחוללו שם לאחר שהחמאס תפס בכוח את הרצועה ב-2007. אבו מאזן, שהתייחס ליוזמה הצבאית של סעודיה ביחס לשכנתה תימן, היה רוצה אולי לראות את מצרים מכה בשכן הסורר שלה, החמאס, שנחשב לאויב מושבע על ידי משטרו של סיסי בקהיר. בסך הכל, המערכה בתימן היא פרק נוסף בסכסוך בין איראן לציר המתרקם ריאד-ירושלים, כחלק מהאינטרס המשותף הקיים בין מדינות ערביות סוניות לישראל בבלימת ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון. על ישראל לסייע אפוא לבעלי בריתה, אך כמובן לא באמצעות משלוח חיילים, אלא בחשאי ובעקיפין.
ד"ר אהוד עילם חיבר ספר על צבאות ישראל ומצרים, ועבד בצה"ל כחוקר ביטחון לאומי.