סיפורו של ערב פסח הקרוב הוא סיפורה של החברה החרדית כולה. זו, שניהלה בשנתיים האחרונות מלחמת הישרדות מכובדת ומעוררת כבוד, על הרוח ועל החומר; על נכסיה הרוחניים והתורניים, כמו גם על הקיום הפיזי שלה. בערים, במוסדות, בגופי הרווחה ובארגוני החסד. מלחמה נגד אלה, שביקשו להרחיק כל חרדי מהשלטון.
אחרי שנתיים של מאבק קשה, זה כבוד להשתייך לחברה הזו. לא די שלא נפלו בה חללים בדרך ושלא שינתה את זהותה, כפולה ומכופלת היא ההכרה הנגלית בימי ערבי הפסחים במעורבות החברתית העמוקה, בערבות ההדדית ובדאגה לזולת. חברה שלמה מתגייסת, כדי שאף אחד לא יישב לשולחן הסדר בלי אוכל על השולחן.
אין זו חכמה לבחון את שרידותה של חברה בימי שובע ובימי עוני. דווקא בימי מלחמה, כשהכול מיטשטש מול צר ואויב, זו ההזדמנות להביט לתוכנו, ולתת לעצמנו טפיחה הגונה על השכם. ודווקא כאן, משהו מוכר מתחיל: לפתע הכותרות מספרות על קצבאות הילדים שאולי ישובו, על תקציבי הישיבות שיחזרו לקדמותם. אבל צריך לזכור: אם שנתיים דיברנו על יאיר לפיד, שם חדש חדר לשמי הפוליטיקה שלנו: משה כחלון.
משרד האוצר, בראשות כחלון, יהיה בוודאות חיובי יותר מאשר בעבר, אך בהערת אזהרה גדולה: גלי הריחוק והשנאה שאנו מתמודדים עמם, יונקים משני מוקדים. ממדינת תל אביב - השבעה, המנוכרת, זו שיאיר לפיד בנה עליה קריירה פוליטית ענפה; המוקד השני הוא דווקא מהציבור המסורתי, שכחלון מייצגו. יהודים שאולי אפילו מתפללים שלש פעמים ביום, אך לא מעט שואלים מה העבודה הזאת לכם. זו זרות, שאיננה יונקת משנאה, אך נמאס לה לשאת את החברה החרדית על כתפיה. המסורת היהודית היפה מתבטאת בתמונה הרחבה יותר. בירידה לפרטים, הם מתקשים להתמודד עמנו.
בדיוק בשל כך, על החברה החרדית לעבור שינוי סטטוס. וזה כולל כל יחיד אך בעיקר את נציגי הציבור, הפרשנים והעיתונאים. לא צריך לזנק על האוכל כמו מוזלמנים מוכי רעב, לדחוף מכל הביא ליד. הזהירות היתרה נדרשת אף עתה, בשנות השובע הצפויות עלינו לטובה. לא יזיק אם הפוליטיקה החרדית תשנה את הפרונט שלה: פחות יהירות, פחות התנשאות ושחצנות שנמצאת במידה שהיא מעט מעבר לנדרש. דווקא הסגנון החרדי, הקצת-נעבאכי, שבו לא מתבטאים בכל נושא רק כדי להיחשב "מייבין" בכל עניין, יכול להיות הטוב ביותר עבורנו.
אל לנו לא נחזור לימי ממשלת נתניהו הראשונה והעליזה, בל נחטא בחזרה לימי ההיבריס, לשנות האלפיים המוקדמות כשנראינו היכן שלא צריך, ונשמענו בכל מקום. ההיפך: על החברה החרדית להציג אלטרנטיבה ערכית שנותנת מקום לאחר, שומעת את האחר, לא מציגה עמדה פסקנית בכל נושא, ולא לועגת לשונה ממנה.
כשניכנס אל המשרדים שיאיר לפיד ואנשיו פינו, אל לנו לנקום בהם או להשפילם. הנקמה היהודית האמיתית היא דווקא בהכרה בזכויותיהם, בהקשבה למצוקותיהם, באי-פגיעה בנושאים החשובים להם. כן, גם אם הם בבחינת הבן השני שבהגדה. כי גם לאותן קבוצות מתבוללות יש זכויות, ואם נמנע מהם אותן, ניפגע בעצמנו באפקט הבומרנג של ההסתה, השנאה וההמאסה.
ההצלחה שלנו תימדד במעט אור, הדוחה הרבה מן החושך. ככל ששמורת הטבע היהודית תיוצג ככזו המתנהלת בפרגון הדדי, ככל שחלון הראווה שלנו - הנציגים החרדיים - יהיה זך וחף מאבק, כך אותם תינוקות שנשבו יכירו בנו ובעולמנו, ויתחברו מחדש אל האמונה היהודית. לא בדורסנות נקצור הישגים.
צניעות והרכנת ראש, לא תזיק. קצת געגוע לדרך הישנה והטובה, של שקט תעשייתי מבורך, חסר אלף הודעות ופרסומים ומבזקים ועדכונים - ייטיב עם כולנו. פעם, לא מזמן, היינו צעירים ונמהרים; גם אנו חשבנו שהחברה'מניות יכולה להיות דרך שתחולל פלאים. המציאות הוכיחה אחרת.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.