גודל השעה שחשו מקימי קואופרטיב התובלה "בית שאן-חרוד" ב-1950 אמנם לא בא לידי ביטוי באירוע גדול, שבו נגזרו סרטים והוגש קייטרינג עשיר, אך ניתן היה להבין ממאמר קצר בעלון קיבוץ ניר דוד, כי חנוכת המבנה בצומת המרכזי של עמק חרוד הייתה אירוע מכונן. על אף חשיבותו ההיסטורית, לאחרונה התברר כי התכניות להרחבת כביש 71 מעפולה לבית שאן, שנודע גם ככביש דמים, כוללות את הריסת המבנה.
היום כבר קשה להבין את חשיבותו ומרכזיותו של המבנה בהיסטוריה של ההתיישבות בעמק: הוא נדמה כבניין תעשייה מנדטורי שננטש. חצרו היא גבבה של מכלי ענק, וסביבתו נראית כמו מחסן גרוטאות גדול ללא ההוד וההדר המתוארים באותו מאמר קצר מ-1950. "הנהלת הקואופרטיב מגישה בשמחה את בנין המוסך הנאה ורב המידות", כתב החבר משה אפרת בעלון ניר דוד, לפני 65 שנה. "בשפע המאורעות והתאריכים בחיי ישראל לא קל לייחד את היום הזה. ברם, בדרך התפתחות הקואופרטיב והאזור שלנו זו תחנה חשובה וראויה לציון".
על אף שהמבנה ירד מגדולתו ואיבד את ייעודו המקורי, הוא נחשב היום לאחד הסמלים הבולטים של עמק חרוד. מומחים לשימור רואים בו אתר בעל חשיבות גבוהה, הן בהיבט תרבותי-היסטורי והן מבחינה אדריכלית.
"המבנה הזה אוצר בתוכו כל כך הרבה שכבות מבחינת חשיבות הסיפור של ההתיישבות בעמק", אמרה האוצרת אביטל אפרת, שחקרה את פועלו האדריכלי של שמואל ביקלס, הנודע באדריכלות הקיבוצית בישראל ותכנן את המבנה. אפרת תיארה בעבודתה את המבנה כ"תעשייתי, המורכב משורה של שבעה מוסכים צמודים המקורים כל אחד בגג חביתי (מלשון "חבית") מעוגל. הפרט האלגנטי ביותר במבנה הוא המרזב המנקז את הגגות בתעלה עגולה".
בשל כך, נזעקו במועצה לשימור מורשת לנוכח תכנית ההריסה שנקבעה בתכנון, שערכה חברת נתיבי ישראל עקב ההחלטה להרחיב את הכביש לארבעה נתיבי נסיעה. במצב הנוכחי, לכביש נתיב נסיעה אחד בלבד לכל כיוון, והוא צר מלהכיל את התנועה הכבדה שעוברת בו. בשנה האחרונה התעורר מאבק ציבורי נרחב באזור העמק, שקרא לממשלה לתקן את המפגעים ולהרחיב את הכביש במהרה.
"גם אנחנו מכירים בחשיבות הרחבת הכביש", הסביר אורי בן ציוני, מנהל מחוז הצפון במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "לא היינו מביעים התנגדות להריסת מבנה הקואופרטיב, לולא בדקנו אפשרות להרחבת הכביש, בלי לפגוע במבנה. שני הדברים יכולים להיות זה לצד זה, אין צורך להרוס".
לדברי בן-ציוני, "אי אפשר להמעיט מחשיבותו התרבותית-היסטורית הקואופרטיב להתיישבות היהודית בעמק. הנוכחות שלו בצומת הדרכים החשוב כל כך, הסיפור שהוא מספר - סיפורה של ראשית התעשייה הקיבוצית - החיבור שלו למחלבת תנובה, ראשיתה של התארגנות אזורית, הגאווה הגדולה של המפעל הקיבוצי שהוביל את תוצרתו לכל הארץ; כל אלה נמצאים במקום הזה".
ואכן, לקואופרטיב היה תפקיד חשוב במסגרת המפעל הקיבוצי. הוא הוקם בשנת 1942 בקיבוץ בית השיטה והיו שותפים בו מספר קטן של קיבוצים מאזור עפולה, בית שאן ועמק הירדן. תפקידם של נהגי המשאיות היה להוביל את התוצרת החקלאית מהעמק לערים. השיר "האוטו שלנו גדול וירוק", על משאית הקיבוץ המובילה את תנובת העמק לעיר, נכתב אמנם ב-1940 בקיבוץ גבת, אבל משקף היטב את רוחו של תאגיד התחבורה השיתופי. מבנה הקואופרטיב לתחבורה בציר בית שאן-חרוד, הוקם בסיומה של מלחמת העצמאות והיה מפעל שיתופי ראשון של כל יישובי העמק.
"עם הכרזת המדינה השתתפנו במאמץ הכללי להתהוותה", כתב משה אפרת ב-1950 במאמרו, והמחיש את תפקידו של הקואופרטיב בימי המלחמה. "עמדנו במבחנים חמורים בכל דרכי הארץ, ולא פסקנו להיות המקשרים בין העיר והכפר - מראשית המלחמה ועד סופה, בדרכים לא דרכים, בקרב על טירת צבי, באבו כביר ובשער הגיא בדרך לירושלים הנצורה, בכפר עציון ובשיירה המפורסמת אליה בגליל ובנגב ביום ובלילה, בסער המלחמה מדן ועד אילת נהגו נהגינו באומץ ראוי לשבח".
אפרת הוסיף כי הקואופרטיב איבד במלחמה כמה משאיות "מהמשובחות ביותר". "עדיין קשים תנאי עבודתנו בעיקר בהובלת תוצרת המשקים לשווקים במחירים שאינם מכסים את ההוצאות הריאליות", כתב.
גם האוצרת אביטל אפרת סיפרה על אותן משאיות מפורסמות. "המשאיות הרעועות שהובילו חלב ותוצרת חקלאית התחלפו ברבות הימים בטנקרים נוצצים של נירוסטה ובמשאיות כבדות ומהודרות", אמרה. "פעם כל ילד בעמק חלם להיות נהג משאית, או לפחות שאבא שלו ינהג אחת כזו. זה היה גם החלום שלי". אביה הוא עזריה אלון, שמת לפני כשנה והיה חתן פרס ישראל אשר עסק רבות בתיעוד ובשימור הטבע בישראל.
מעבר להיותו של המבנה נדבך חשוב במיתולוגיה של ההתיישבות בעמק, למבנה גם חשיבות גבוהה מבחינה אדריכלית. במהלך עבודתה של אפרת להקמת ארכיון ביקלס, כתבה: "תוך כדי סידור הארכיון, גילינו כי גם מבנה זה, שנדמה כאילו נשכח כאן על ידי הצבא הבריטי הנסוג, הוא סוג של אוטופיה ציונית על יישובים גדולים המשלבים חקלאות עם תעשייה וייצור".
האדריכל שמואל ביקלס, שחי בשנים 1975-1909, תכנן תכניות אב של עשרות קיבוצים בישראל ובנה בהם מבני ציבור ותרבות. המפורסמים והחשובים שבהם הם המשכן לאמנות בעין חרוד, מוזיאון השואה והגבורה ובית לוחמי הגטאות. שני המוזיאונים האלה נחשבים פורצי דרך בתחום האדריכלות.
לטענתה של אביטל אפרת, קיימת חשיבות רבה לשימורם של עשרה מבנים עיקריים מתוך העשרות שעליהם חתום ביקלס. בהם, גם מבנה הקואופרטיב. "הצומת הוא מן והמוזנחים והאקראיים ביותר בגיבוב המבנים שהתכנס סביבו", סיפרה בכאב. "מצבו הפיזי של המתחם זועק להתארגנות מהירה של תושבי העמק כדי למנוע הרס אפשרי של המוסכים. יופיים הפשוט וממדיו של המתחם מבקשים התייחסות סביבתית הכוללת ניקוי, פינוי גרוטאות ושיפוץ אלמנטרי, שישמר את עוצמתו של החזון".
כשפנתה לבן-ציוני ולמנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת, עומרי שלמון, מיהרו השניים להוציא צו שימנע בשלב זה את הריסת המבנה. כמו כן, המועצה פנתה לאדריכליות ענת אסתרליס ועדי חיימוביץ-אדניה ממשרד "אבן הראשה" לצורך הכנת תיק תיעוד. העבודה המעמיקה שעשו רק המחישה את חשיבותו וערכיו הגבוהים של המבנה מבחינה היסטורית-תרבותית ואדריכלית.
המתכנן ערן מבל הגיש תכנית חלופית לזו המוצעת, ולפיה ניתן יהיה להרחיב את הכביש, ללא צורך בהריסת המבנה. "אנחנו טוענים שהמבנה רק יוסיף לצומת", הסביר בן-ציוני. "אחרי שננקה, נייפה ונחזיר את החזית למצבה המקורי, המבנה יהפוך למבנה כביש שייתן שירותי דרך לעוברים במקום, לרוכבי אופניים ולתושבי האזור".
אפרת רואה בדמיונה כיצד המבנה של ביקלס יכול לשמור צביונו וגם להציע תכנים עכשוויים. "במבנה יכולה לקום מסעדה חלבית המבוססת על מורשת תוצרתה של תנובה, חנות אופניים ומקלחת לרוכבי אופניים, משרד ומחסן לכדורים פורחים, פאב, נגריה לחובבים, חנות פריטי וינטאג'", הציעה. "המבנה ובו שבעה חללים דמויי חבית הוא בעל אופי תעשייתי מחוספס המתאים לשימושים אלו".
על אף שהוועדה המקומית לתכנון ובנייה אישרה את הריסת המבנה, ראש המועצה בפועל, עיד סלים, אמר כי "המועצה תתנגד להריסה וכי בעד שימור מבנים".
מדוברות חברת נתיבי ישראל נמסר: "ללא קשר לעניין זה, פועלת החברה לשימור ערכי העבר וההיסטוריה כמו גם ערכי הטבע והסביבה בכל הפרויקטים אותה היא מבצעת, זאת לצד הצורך בפיתוח תשתיות בטיחותיות להצלת חיים. אנו מקווים כי נוכל למצוא את האיזון בין הדברים".