הריאיון עם ארז אפרתי בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 גרר קריאות רבות להחרים את הצפייה בו, לצד תלונות לרשות השנייה. הטענות נגעו לכך שהתוקף קיבל במה מרכזית לטיהור שמו, שעשויה לסייע לו לסלול מחדש את חייו בחיקה של החברה הישראלית. הנפגעת, לעומת זאת, שבאותו לילה איום לפני שש שנים ראתה אל מול עיניה את מותה, לעולם לא תוכל לשוב לחיק כלשהו. היא ומשפחתה נידונו ללילות איומים נוספים. קשה עד בלתי אפשרי עבורה להתחיל מחדש. גם אם גופה נרפא, נפשה נרצחה.
ללא ספק, התוכנית חשפה סדר עדיפויות קלוקל של התקשורת. האינטרס הציבורי של הריאיון, כפי שהוגדר על ידי המראיינת נסלי ברדה, לא היה משכנע. אבל אין זה אומר שהתוכנית הייתה חסרת חשיבות. שידורה נגע בשאלה ציבורית רחבה יותר, המלמדת אותנו בעיקר על עצמינו. זו שאלה הנוגעת לסדרי העדיפויות של החברה הישראלית, כאשר היא נדרשת למחול. במלים אחרות, התוכנית שיקפה בפנינו את מוקדי הכוח בחברה, המגדירים מי ראוי לשוב לחיקה - ומי ימשיך להסתובב לנצח עם אות קין על מצחו.
ההשוואה בין אתי אלון לבין ארז אפרתי מחויבת בהקשר זה. עבירותיהם אמנם שונות בתכלית, אבל דווקא השוני עשוי ללמד אותנו על הפרופילים האנושיים שהחברה הישראלית מגלה סלחנות כלפיהם. אתי אלון מוטטה בנק, וגרמה להפסדים כספיים לא-מבוטלים. ארז אפרתי הואשם בניסיון למעשה סדום, ובחבלה של ממש. ליתר דיוק, הוא גרר את קורבנו, חנק אותה, ניסה לחדור אליה, היכה אותה עד ערפול חושים ואיים לשים קץ לחייה. אתי אלון רצחה בנק. ארז אפרתי רצח נפש של אישה. אתי אלון הסגירה עצמה למשטרה. ארז אפרתי סירב בתחילה להודות במעשיו.
לכל הטורים של ד"ר רויטל עמירן
אתי אלון היא אישה ממוצא בוכרי, שהייתה נתונה לדיכוי פטריארכלי בביתה. ארז אפרתי היה מאבטחו לשעבר של הרמטכ"ל, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל ומאותם אלו המכונים - שלא בצדק - מלח הארץ. אלון נידונה ל-17 שנות מאסר, וישיבתה בכלא הייתה עבורה קשה במיוחד, שכן הדבר היה כרוך בפרידה מילדיה הקטנים. היא שילמה, למעשה, את המחיר הכבד ביותר שכל אימא יכולה לשלם. במהלך ריצוי עונשה היא התנצלה על מעשיה, עברה שיקום, משפחתה התפרקה ואמה חלתה. אך כל אלו לא היה בהם די על מנת להביא לניכוי שליש מעונשה, כפי שמנכים לכאסירים רבים אחרים (שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, הוא רק דוגמה אחת). לעומתה, ארז אפרתי נידון לשמונה שנים, זכה לניכוי שליש מעונשו, ולריאיון מטהר בפריים-טיים של הערוץ הנצפה ביותר בטלוויזיה.
לא ניתן להימנע מהמסקנה כי השסעים של החברה הישראלית הם נותני הטון המרכזי בקביעה למי תוענק מחילה. תכניתה של אילנה דיין בהקשר זה אינה "אשמה". אמנם, הציפיות ממנה להיות מובילת דעת קהל ופורצת דרך ערכית, התבדו הפעם. כתוכניות רבות בפריים טיים, גם "עובדה" נגררה אחר המצוי, ותפקידה הסתכם בשיקוף הלך הרוח המצוי של החברה הישראלית. אבל גם לכך יש חשיבות. התוכנית הפנתה זרקור לסדרי העדיפויות הערכיים של החברה הישראלית. היא עוררה את כולנו להרהר בשתי שאלות מרכזיות: האם זהו רק מקרה שפשעיהם של גברים אשכנזים בעלי הילה קרבית נסלחים מהר יותר מאשר פשעיהן של נשים מהפריפריה החברתית? והאם זהו רק מקרה שמחירו של "רצח בנק" גבוה יותר ממחיר רצח נפשה של אישה?
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.