אם יש דבר אחד שאפשר להסתמך עליו בחודשים הקרובים אחרי הבחירות ותוצאותיהן - הרי שמדובר בהלקאה העצמית של השמאל. כדאי ורצוי לעשות חשבון נפש, והרבה עוד ייאמר וייכתב על זה, וכולי תקווה שהתקופה הקרובה באופוזיציה תוקדש לטובת התיקון הנדרש. אבל דומה שגם הימין, אחרי ההתבשמות המוצדקת מהניצחון, זקוק לחשבון נפש משלו.
כ-50% מאזרחי מדינת ישראל התעוררו בשבוע שעבר בתחושת הלם מוחלט, שהתחלפה בתחושות ייאוש ובחשש מפני הבאות. סטטוסים בפייסבוק שהעידו על רצון לרדת מהארץ, אמנם לא היו "פוליטיקלי קורקט", ונתפסו כחוסר קבלה של ההליך הדמוקרטי; אך הם הביעו ביתר-שאת את תחושת החוסר-אמון והחוסר-הזדהות של רבים עם הממשלה, שעתידה לקום כאן בקרוב. אנשי הימין תפסו מיד את תפקיד מטיפי המוסר, וקראו לאותם מיואשים לחזור לספרי האזרחות, וללמוד מחדש דמוקרטיה מהי.
נכון, השכל אומר שצריך לדעת להפסיד בכבוד. אין לנו ארץ אחרת, והרמת הידיים, נוכח האי-נוחות הזמנית, אינה במקומה. פה נחיה ופה נמות, תחת ממשלות הימין ותחת ממשלות השמאל. לפעמים זה ירגיש נכון יותר, ולפעמים פחות, אבל זה מה יש. כדאי לדעת לקבל ולהבין שזה חלק ממי שאנחנו וממה שאנחנו, וקרוב לוודאי שלא כל האמת אצלנו.
אך התפיסה השכלתנית הזו לא יכולה להקהות את התחושות האמוציונאליות והבסיסיות של אדם, שזה עתה התבשר בשורה קשה. התחושה היא כי עתידה לקום פה ממשלה, אשר כמעט למחצית מאזרחי מדינת ישראל לא יהיו זיקה או גישה אליה. לא יהיו להם "אמא ואבא" בשלטון, לא יהיה מי שיילחם את מלחמתם וישמיעו את קולם בישיבות הממשלה. זוהי התחושה, רציונאלית או אמוציונאלית ככל שתהיה.
תחושות אלה לא התחילו במערכת הבחירות האחרונה. הן מתבשלות כבר זמן רב. לא נשכחו קריאות כגון :"עוכרי ישראל", "השמאל שכח מה זה להיות יהודים", "בוגדים", "עופו לעזה", ועוד. מילואימניקים "שמאלנים" (כן, יש גם כאלה) נאלצו לשמוע אותן ברשתות החברתיות תוך כדי לחימה והגנה על המדינה. התחושות מתפשטות בגוף לאט, אך בעקביות, כשהולך ומתברר שהתפיסה הרווחת במרחב היא שהציונות היא לא מנת חלקם, למרות שהם אוהבים את הארץ הזאת עד כאב.
אז מה יהיה על כל ה"שמאל" הזה, שנזרק בעל כורחו אל מחוץ לגבולות הציונות ואהבת הארץ, ואשר נציגיו יוכלו לצעוק בשבילו רק מספסלי האופוזיציה? אנשי הימין יכולים לנסות תרגיל מחשבתי, שבו ממשלת ישראל מורכבת מהמחנה הציוני, ממרצ, מיש עתיד ומהרשימה המשותפת. האם זה מרגיש להם כמו משהו שהם יכולים להתחבר אליו?
אפשר להטיף מוסר, ואפשר לשמוח לאיד. אבל עכשיו, כאשר ה"מחנה הלאומי" מספיק בטוח בעצמו, ומעמדו מבוסס - אולי עכשיו יתפנה לחשוב על האופן בו הוא יחבק את ה"שמאל" (עד כמה שניתן), יפתח חזרה את שערי הציונות ואהבת הארץ גם לאלו שחושבים קצת אחרת, ויוכיח שהוא פה כדי לדאוג לכולם, כולל אותם 20% אזרחי ישראל הערבים, שהגיעו בהמוניהם לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע. הוכיחו לנו שהייאוש אינו במקומו, שלמרות מערכת הבחירות המפלגת והנוראית הזאת, אתם פה גם בשבילנו. הוכיחו שבקדנציה הזאת באתם לעבוד ולתקן. לשמאל יש לא מעט חושבים לעשות, אבל חובת ההוכחה כעת היא על הימין.
הכותבת היא יועצת אסטרטגית בחברת הייעוץ ת.א.ר.א.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.