וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

למה מיכל קסטן קידר בכתה בבחירות?

אולי אני קצת שמחה שנתניהו נבחר שוב. לו היה באמת מתרחש מהפך והשלום היה מתקרב – זה היה מגיע מאוחר מדי בשבילי, כי את דולב שלי כבר אי אפשר להחזיר

מיכל קסטן קידר ביום הבחירות. מיכל קסטן קידר, מערכת וואלה! NEWS
סלפי עם נתניהו. מיכל קסטן קידר ביום הבחירות/מערכת וואלה! NEWS, מיכל קסטן קידר

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

ריקנות. ריקנות גדולה. וגם עצב עמוק. עצב תהומי שמגיע מהבטן ואפילו הצליח לצאת דרך העיניים והפה לשילוב של דמעות ויבבות. ולא, אני לא מדברת על הבוקר שאחרי הבחירות. אני מדברת קודם כל על הבחירות עצמן.

הבחירות הקודמות היו חגיגיות. לקחתי את הילדים, דיברתי עם דולב בטלפון עד הרגע שהכנסתי את המעטפה לקלפי, וגם כל הערב, מקצת אחרי המדגם ועד הרבה אחרי, דיברנו בטלפון על הכל. הפעם הבחירות לא היו חגיגיות. הן היו עצובות ומייאשות, למרות ריח השינוי באוויר שכולם דיברו עליו, למרות שאני המשכתי להריח את ריח השנאה וההתלהמות שגם לראשונה חוויתי על בשרי, ועל קיר הפייסבוק שלי.

במקום ילדים הלכתי לקלפי עם צלם חדשות. אורי המשיך לישון, מאיה ברחה מהמצלמה ולא הסכימה לבוא לקלפי, ולקחתי רק את גיא הקטנה. לקחתי את תעודת הזהות מהקלסר של המסמכים החשובים, שם אני שומרת עליה בקפדנות. כשאאבד אותה אצטרך להוציא תעודה חדשה, שבה יהיה כתוב "מצב משפחתי אלמנה", כך שאסור לי לאבד אותה לעולם. הוצאתי את התעודה מהניילונית בה היא מצטופפת יחד עם אגרת ההשתתפות בצער מקלף אמיתי שקיבלתי משר הביטחון. עברתי בדרך בתיבת הדואר ואספתי את ההודעה לבוחר. פעם ראשונה שמונחת בתיבה רק הודעה אחת ולא שתיים. דולב תמיד היה מצביע בצבא וההודעה לבוחר שלו הייתה נשארת בתיבת הדואר עד שהצהיבה. חבל שזרקתי את הישנות. וכך, עם תעודת זהות של אישה נשואה, גיא על הידיים וצלם בעקבותיי, הלכתי כמה מאות מטרים אל הקלפי.

מיכל קסטן קידר בעצרת להחלפת השלטון בכיכר רבין, 7 במרץ 2015. ראובן קסטרו
המשכתי להריח את השנאה. מיכל בהפגנת השמאל בכיכר רבין, לפני כשבועיים | צילום: ראובן קסטרו/ראובן קסטרו
שלום עם הפלסטינים אולי יציל את חייהם של הרבה חיילים, אבל את החייל שלי הוא כבר לא יציל. ואני יודעת שביום שהשלום יגיע, אני אשב על הספה שלי עם הכרבולית ואבכה

דווקא בדרך לקלפי קצת התעודדתי. עצרו אותי כמה אנשים שאני לא מכירה להגיד לי כל הכבוד שדיברתי. עצרו אותי כמה חברות לספר לי שהחליפו את ההצבעה המסורתית שלהן בגללי ובשבילי. אבל אז נעמדתי בתור לקלפי. ובלי שום הכנה, התחלתי לבכות. והדמעות זלגו וזלגו. הצלם שמח, האנשים בתור היו נבוכים. ואני ניסיתי להבין מה הדמעות שלי מנסות להסביר לי.

אולי היה זה דווקא ריח השינוי שהעציב אותי כל כך. אולי בעצם אני קצת שמחה שנתניהו שוב בשלטון. אמנם עצוב לי על המדינה שלנו, אבל אחרי הבחירות כבר מותר לי לחזור לחשוב על עצמי. ואני עצמי הייתי מאוד עצובה לו היה קורה פה שינוי. לו היה באמת מתרחש מהפך והשלום היה מתקרב. כי בינינו, כאחת שכרגע אכפת לה בעיקר מעצמה, השינוי הזה היה מגיע מאוחר מדי. את דולב כבר אי אפשר להחזיר, למרות שגיא הקטנה ממשיכה לחכות לו בלי להתייאש, וממשיכה לבקש שאקריא לה את הספר על אבא של עמליה, שנסע לאוסטרליה, אבל חזר אחרי שבוע. ובכל פעם שמתקרבים לעמוד שבו אבא של עמליה חוזר, אני רואה שהיא מכניסה את האצבע שלה עמוק לפה, ומחכה בציפייה. היא מתרגשת מחזרתו של אבא של עמליה כמעין הוכחה שאבות באמת חוזרים, גם אם הם נעלמו להרבה זמן, גם אם הילדה שלהם התגעגעה אליהם כל כך, עד שכואב לה בבטן והיא לא מוכנה יותר להסתכל יחד עם אמא על אלבומי התמונות המשפחתיים שלהם, ולהסתכל על תמונות של אבא ולדבר עליו. בסוף אבא של עמליה חזר, וגיא מתענגת על הספר הזה שוב ושוב, שואבת תקווה קלושה מהמטוס שחזר מהשמיים, והביא איתו אבא חמוד חזרה.

אבל אני לא בגיל של גיא, הלוואי שהייתי. ואני יודעת שהוא לא יחזור, כי קברתי אותו וכיסיתי את הקבר שלו בבטון. כך ששלום עם הפלסטינים אולי יציל את חייהם של הרבה חיילים, אבל את החייל שלי הוא כבר לא יציל. ואני יודעת שביום שהשלום יגיע, אני אשב על הספה שלי עם הכרבולית ואבכה. אבכה הרבה וחזק. כי זה לא יהיה פייר שזה הגיע מאוחר מדי.

sheen-shitof

הסוד? שחיית חתירה

איך להיראות ולהרגיש מצוין, לחיות בריא ולהפחית במשקל?

בשיתוף TI SWIM
מיכל קסטן קידר. דרור עינב
גיא הקטנה ממשיכה לחכות לו. מיכל עם תמונת בעלה | צילום: דרור עינב/דרור עינב

אז כשהגשתי לוועדת הקלפי את תעודת הזהות של האישה הנשואה, התחלתי למשוך באף, וברחתי מהר מאחורי הפרגוד. לא שזה עזר, כי הבכי היה כל כך קולני, שהחברות שלי, שחיכו לי בחוץ, ניסו נואשות להיכנס לקלפי ולבדוק מה מצבי, אבל בגלל הצלם שעמד בפנים אנשי הקלפי שמרו בנחישות על הדלת סגורה. ואני בכיתי, ויללתי, ורק רציתי לחזור אחורה שנה או שנתיים, כדי שאם באמת יהיה פה שינוי, הוא ישפיע גם עליי, עלינו. ויצאתי משם כל-כך מרוקנת מכוחות ומתקווה, ששום תוצאה במדגם או בתוצאות האמת לא הייתה מצילה אותי, כי היא לעולם לא תוכל להציל אותו.

ואמנם חשובה לי מהמדינה, אבל אני מתנצלת, חשוב לי יותר מעצמי ומהילדים שלי, ומדולב שלי. ובאותה נשימה אני מבינה שלנצח יהיה לי אכפת מהארץ הזאת. כי דולב שלי, האהוב המושלם שלי, נלחם ונהרג עבור הארץ הזאת. הארץ שלצערי מנהיגיה חושבים כבר על המלחמה הבאה. ואני רוצה שהמדינה הזאת, שבשבילה שילמתי באהבה שלי ובעתיד שלי, תהיה מקום שאני אוהבת וגאה לחיות בו. לא שזה יחזיר אותו, אבל אולי הכאב יהיה קצת פחות צורב.

דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו. באדיבות המשפחה
בתעודת זהות אני עדיין נשואה. דולב קידר ז"ל/באדיבות המשפחה

סגן אלוף דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במבצע צוק איתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully