בזמן שאזרחי ישראל הותקפו בסרטוני תדמית ובתשדירי תעמולה ואין סוף מהדורות, מבזקים והתראות "פוש", החיים בישראל נמשכו. גם שופטי ישראל המשיכו בשגרת עבודתם. ליתר דיוק, שופטי בית הדין הגבוה לצדק בירושלים, שהוציאו בימים האחרונים תחת ידם פסק דין שאולי בימים כתיקונם היה מחזיק איזה "פוש" אחד או שניים.
בפסיקתו, קבע בג"ץ לראשונה את המותר והאסור בכל הנוגע לאופן ולמידת הפיקוח של המדינה על חברות פרטיות המפוקחות על פי דין. בג"ץ החליט לעשות זאת דווקא דרך הקרנטינה. כן, אותה קרנטינה ישנה-חדשה של נתן אלתרמן. פזמון ישן נושן, שזוכה לעדנה חדשה בערבי הטיש של משה להב ומילותיו הזדחלו לפסק הדין, פרי עטם של שופטי בג"ץ.
השיר מדבר על סיפור בשניים של גב' נינה ומר זאברה. דרך סיפור אהבתם, אלתרמן לוקח אותנו לסיפורה של מדינת ישראל בתחילת דרכה. שופטי בג"ץ, ובמקרה זה השופט אליקים רובינשטיין, שהוא כנראה חובב שירה והיסטוריה, בחרו להתכתב עם השיר ועם הסיפור שהוא מביא עמו, ולהוציא פסק דין תקדימי.
קרנטינה, לא רבים יודעים, היא תחנת הסגר לבהמות. החוק במדינת ישראל מאפשר יבוא בהמות וגידולן בישראל, אולם הוא מגדיר לבעלי תחנות ההסגר, הלא הן הקרנטינות, מכסות מסודרות ופיקוח נוקשה. משרד החקלאות, בדגש על השירות הווטרינרי, מפקחים מכוח החוק על תחנות ההסגר הפרטיות (יש בישראל שלוש בסך הכול) ומנהלים עוד שתי תחנות ממשלתיות.
ואולם, משרד החקלאות לא הסתפק בסמכויות הפיקוח הנרחבות שהעניק לו המחוקק, ולאחרונה הוציא נוהל שהקנה לו גם סמכויות שליטה וניהול בקרנטינות הפרטיות. במסגרת הנוהל החדש, משרד החקלאות נטל לעצמו את הסמכות להורות לתחנות ההסגר הפרטיות מי היבואנים שיאחסנו אצלם את הבהמות, באילו כמויות ובאילו מועדים, גם אם הדבר נוגד את האינטרסים הכלכליים שלהם. מפיקוח טבעי וראוי עברנו להתערבות, שליטה ובפועל הלאמה.
"המדינה עברה את הגבול"
בג"ץ החליט כי המדינה "עברה את הגבול". המדינה, קובע בג"ץ, התערבה במקרה זה באופן בוטה בעסקים פרטיים כאילו היו שלה. בפסק הדין קבע בג"ץ הלכה תקדימית שצפויה להשפיע השפעה מכרעת על העולם העסקי הפרטי, המפוקח על ידי המדינה באופן צמוד, במגוון רחב מאוד של תחומים. בג"ץ קבע כי אין למדינה סמכות להלאים עסקים פרטיים, גם אם החוק הקנה לה סמכויות פיקוח רחבות. הטיבה לתאר זאת השופטת ברק-ארז, שכתבה בפסק הדין: "מדינת ישראל לא השקיעה די בתשתיות הדרושות לצורך החזקת בהמות בהסגר בהיקפים הנדרשים. באה אפוא המדינה ואומרת 'שלך שלי'. היינו, המדינה מבקשת לעשות שימוש במשאב פרטי לצורך החזקת בהמות של גורמים אחרים בהסגר. מה שהתגלה נגד עיננו במקרה זה הוא אפוא לאו דווקא 'מעין הפרטה', אלא 'מעין הלאמה'".
שלושת שופטי בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, חנן מלצר, ודפנה ברק-ארז, קבעו פה אחד כי דין העתירה להתקבל וכי המדינה תשלם הוצאות משפט לעותרים. בג"ץ אף הורה למדינה להתקין תקנות חדשות על מנת להסדיר את המצב.
פסק דין תקדימי זה ישמש מורה דרך ותקדים מחייב לכל רשות בכל משרד ממשלה המבקשת להשתלט באמצעות סמכויות הפיקוח שלה על ניהול העסקים עצמם. פיקוח כן. ניהול ושליטה לא. בקיצור, יש דברים חשובים שמתרחשים גם בזמן שכולם מתקוטטים בשכונה הסוערת שלנו. מוטב שהח"כים והשרים החדשים יקראו את הבג"ץ בטרם ינסו להלאים או להפריט את חיינו כאן.
הכותב, עו"ד עדו אורלנסקי, ממשרד אורלנסקי, איזנברג, מוזסון, מני ושות', ייצג את חברת מיטראל, אשר זכתה בעתירה.
לפרסום מאמרים בוואלה חדשות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.