יותר מכל הסימפטומים של פוסט התבוסה בבחירות, הדבר שהכי בולט בשמאל הישראלי הוא עד כמה שהאמונה שלו בעצמו, אינה קיימת באמת. במשך 24 השעות שאחרי סיפרו לנו כבר כמעט הכל: הסקרים אשמים, העימות הלא-מתוכנן ב"פגוש את העיתונות", הגעוואלד של הליכוד וההתעקשות של לפיד. כבר סיכמו שהשמאל לא נמצא במקומות הנכונים, שהוא קיים רק מחדרה עד גדרה, שהאיש בפרונט לא באמת נראה כמו מנהיג, ושחסר ייצוג מזרחי. הבניית המציאות הזו לא התחילה ביום שלישי השבוע ב-22:00 בלילה; היא קיימת כמעט באופן קבוע מאז 1996, וחוזרת שוב ושוב בכל מערכת בחירות.
למעשה, עוד לפני הגנרל שיוביל את המחנה ולפני העבודה בפריפריה, השמאל קודם כל חייב להכיר בלגיטימיות של להיות השמאל. באופן שיטתי, גזעני ומסוכן להחריד, נוצרה בישראל של השנים האחרונות התובנה שהמילה "שמאל" מקושרת לבגידה, לשנאת הארץ ולאהבת האויב. השמאל עשה מעט מאד כדי להילחם בתופעה הזו, ובהרבה מובנים הרכין את ראשו וקיבל אותה בהכנעה. קמפיין ה"לא מתנצלים" נבנה בדיוק על הבסיס הזה - חסר הביטחון ועמוד השדרה, זה שנידף ברוח אחרי כל הפסד או תקלה, ובוחן מחדש את דרכו. שואל את עצמו אם הוא באמת שונא את המדינה שלו, ואם עליו לוותר על דרכו. אולי אם ייסוג מעמדותיו ועקרונותיו ויתקרב אל מי שמצליח, הכל יהיה שוב טוב.
הגישה הזאת כשלה שוב ושוב מאז הבחירות הראשונות שבהן נתניהו עלה לשלטון. היא ריסקה את מפלגת העבודה, הביאה את מרצ לסף הכחדה וחמור מכל: מיסמסה את כל המשמעות של שמאל בישראל. לא צריך ללכת רחוק. ראו את מערכת הבחירות הנוכחית. המחנה הציוני הסתיר כמעט בפראות את סתיו שפיר, נכס אלקטורלי מרענן ואפקטיבי, שפונה בדיוק לקהלים שאותם הוא מחפש. הוא הסתיר את שלי יחימוביץ' ואת עמיר פרץ, את מיקי רוזנטל ואת איציק שמולי. הוא קבר את דרכו עמוק בבונקר, הסתיר, גימד, הבטיח להיות טוב ואחראי. העיקר שלא לעצבן אף אחד.
ובכן, הם הצליחו. מפלגת הדגל של הצד השמאלי במפה הפוליטית ניהלה קמפיין פחדני, רדוף ומגמגם. היא סירבה, במשך שלושה חודשים, להודיע שלא תסכים לשמש עלה תאנה ושלא תצטרף בשום מקרה לממשלה עם האיש שמייצג את ההיפך הגמור ממנה. במקום להציג קמפיין שמבוסס על תקווה לשלום, לחיים טובים יותר, לחינוך ובריאות טובים יותר, כל מה שהיה לה לומר הוא שהאיש בצד השני לא בסדר (אבל שהיא לא פוסלת להצטרף לקואליציה תחתיו). קמפיינים מנצחים הם קמפיינים שמסמלים רעיונות שניתן לשאוף אליהם, אידיאלים וחזון. האלטרנטיבה היא להפחיד אנשים עד כדי כך שתצליחו לגרום להם לשכוח מהכל, ורק לשים את הפתק שיציל אותם. השמאל לא מסוגל לעבוד בדרך הזאת, כי הימין כבר לקח אותה. הניסיון להילחם בזירת ההפחדה, הוא גם הסיבה למפלה.
בעידן תקשורתי שבו המדיום הוא המסר, שום דבר לא יכול להיראות 99%. זה חייב להיות 100%. אפשר לומר על נתניהו הרבה דברים, אבל בסיכומו של יום הוא מאמין בסיסמאות שלו. הוא מאמין שאין עוד מלבדו, שרק הוא יכול. הוא מאמין שהתקשורת בישראל צריכה להתנהל על פי שיקוליו וצרכיו, והוא בטוח שכולם רודפים אותו. הוא משוכנע שאזרחי ישראל הערבים עשו נגדו יד אחת. זה לא תרגיל, זה לא ספין, נתניהו מאמין בכל אחד מהדברים האלה בכל רמ"ח איבריו. קל להאמין לו כשהוא אומר אותם, קל להתחבר לפאניקה ששידר ששלטונו נופל, ושחייבים להצילו. בדיוק כפי שנאום התקווה של סתיו שפיר יצא מהלב, מהמקום הפנימי של מי שחולק איתנו את כל מה שמגדיר אותו כאדם.
לכן, לפני הפירוק וההרכבה בפעם המי יודע כמה, ולפני הניסיונות לפלג עוד יותר את מה שנותר מהצד השמאלי של המפה, ייקחו החברים בשמאל קצת אוויר וישאלו את עצמם: האם הם מאמינים בזכותם להיות שמאלנים? האם הם מאמינים ברעיון ובערכים שמייצג האגף הזה? האם הם חושבים שיש לו מקום בחברה הישראלית? במידה והתשובות לכך יהיו חיוביות, הצעד הראשון במסע הארוך מהאופוזיציה יהיה לשכנע גם את העם בתובנה הזו. להבין ששמאל הוא לא בגידה, ששמאל הוא לא גייס חמישי, ששמאל הוא רעיון והשקפת עולם וערכים, שמותר וראוי להחזיק בהם. זהו הבסיס, זהו קו פרשת המים. כאן מתחיל ונגמר הכישלון. בלי דרך לאחוז בה, כל הטרכטנברגים והידלינים של העולם לא יעזרו. ארבע שנים (או שנתיים) באופוזיציה הם המון זמן לעבוד על פמפום הרעיון הזה, ועל החילחול שלו לתודעה הציבורית.
רבים שואלים את עצמם היום איך יכול להיות שתושבי קו העימות בדרום, שתושבי ערים בצפון שמפעלים בהן נסגרו, המשיכו להצביע לליכוד. הסיבה היא שהרעיון של פתק אחר לא נראה כמו אופציה. כי גם כשהבחירה, משמעותה פגיעה באדם האוחז בפתק, מה שמניע אותו בסופו של יום היא ההבנה שהוא מאמין ברעיון ובדרך. כזה שלא ישתנה מחר, בעוד חודש או בעוד שנתיים, יהיה מה שיהיה. הימין מתגאה בהשקפותיו החזקות, האיתנות, הבלתי מתפשרות. ביום שבו השמאל יצליח להביא את עצמו למצב הזה הוא יוכל לדבר שוב במושגים של מהפך.
לפרסום מאמרים בוואלה חדשות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.