קמפיין הבחירות של מפלגות הימין היה בעייתי מאוד, ורק הלילה נוכל לדעת האם ההשכמה המאוחרת של נתניהו, עלתה לו במושכות השלטון. מפלגות הימין התחילו את הקמפיין עם צפי לכמות מנדטים גדולה, בהתאם לסקרים מוקדמים, שניבאו להם גדולות ונצורות. יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, סבר שיקבל יותר מ-17 מנדטים, וגם הליכוד היה במצב הרבה יותר טוב ממה שהוא היום. גם יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, קיווה להצלחה, אך חקירת המשטרה במטה המפלגה ובקרב בכיריה, הרסו לו את החלומות על שמירת הישגי הבחירות הקודמות. המפלגות החרדיות אינן מזוהות באופן ברור עם הצד הימני, ולראייה, ש"ס אינה פוסלת כניסה לקואליציית שמאל. הן שמרו על הכוח היחסי שיש להן בקרב הציבור החרדי.
הקמפיין של מפלגות הימין היה בעייתי, מפני שהחטא הקדמון שלהן טמון בגאווה יתרה, ובגישה לא רצינית של הליכוד והבית היהודי. חדשות לבקרים הן הפיצו - ברשתות החברתיות ובטלוויזיה סרטונים, בהם נתניהו מופיע כ"ביביסיטר", ובנט מתחפש להיפסטר מתנצל. מדובר בבדיחות מפוקפקות, שלא נתנו לבוחר אופציה ראויה להבין האם כדאי להצביע עבורן.
ליברמן התמודד עם החקירות בעזרת התבטאויות קיצוניות, ונלחם לראשונה על קיום המפלגה ושרידותה ברקע מכת החקירות. רק בישורת האחרונה של מערכת הבחירות, כשהבינו לבסוף בליכוד ובבית היהודי ששלטונן עומד בסכנה, שינו את הטקטיקה. נתניהו החל להתראיין לעתים קרובות באמצעי התקשורת הממוסדים, וניסה להציל קולות שברחו מהליכוד לכחלון.
התקוות שתלה ראש הממשלה בנאומו בקונגרס בוושינגטון הכזיבו. הבחירות האלה, יותר מתמיד, עסקו בנושאים פנימיים. האזרחים נאבקים בבעיות כלכליות קיומיות, שקודמות בעיני הציבור לאיום אמורפי מפני הגרעין האיראני. מחירי הדיור ויוקר המחיה תפסו את מרכז הבמה, הודות לקמפיין מוצלח של משה כחלון ושל שאר מפלגות המכרז. גם יאיר לפיד ערך קמפיין יוצא מהכלל, וזה ניכר בסקרים. למעשה, דווקא מפלגות המרכז היו אלה שהכתיבו את הטון במערכת הבחירות הזו, ו"גנבו" מהימין את הדומיננטיות בציבור הישראלי.
נקודות החוזק של הקמפיין צצו רק בעת האחרונה. נתניהו חזר להופיע במלא הדרו בתקשורת. הוא נואם רהוט, בקיא ומיומן, ולאחר תקופה ארוכה, חוזרים לשמוע מפיו דעות רציניות וענייניות. גם בנט מבין שהציבור צריך מנהיג שישיג תמיכה בינלאומית. אך אל לנו לשכוח שגם בתוך גוש הימין ישנה מלחמה ערה, ולא פשוטה. בנט מנסה להסביר לבוחריו שאין חשיבות לגודל המפלגה, ואף הכריז הכרזה חסרת-חשיבות ולפיה הוא יקים עם נתניהו בלוק חוסם. הצהרות אלה חסרות חשיבות, מפני שכל בר דעת יודע שהבטחות טרם בחירות, אינן בהכרח מתממשות לאחריהן.
בעבר, היו ימים שבהם מילה הייתה מילה, כמו למשל הבטחתו של שמיר בבחירות 1984 להתכנס עם פרס לממשלת אחדות, שתציל את הכלכלה הישראלית מקריסה. היו הרבה שפקפקו בנכונותו של פרס לאחד כוחות עם יריבו, אך הוא ידע שהציבור לא ימחל לו אם לא יעמוד במילתו. הן שמיר והן פרס ריסנו את האינפלציה המשתוללת בהצלחה יתרה. היום, לצערנו, המצביעים כבר לא מצפים מהפוליטיקאים ליותר מדי.
מתוך הכרותי הקרובה עם הנשיא ראובן ריבלין, אני סבור שתקום ממשלת אחדות. ריבלין ינסה למתן את המחלוקות והשסעים בעם, ובפרט כדי לקרב את המגזר הערבי. לפיכך אני סבור שהוא יפעיל את כל כוחו. אם לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים, הנשיא יפעיל את התמרון הזה. גם אני סבור שממשלת אחדות תוכל לקדם, סוף סוף, מהלך מדיני ופריצת דרך עם הפלסטינים. רק כך ראש הממשלה לא יהיה תלוי בגורמים קיצוניים שיכשילו מהלך שכזה. שיפור היחסים עם ארה"ב והאירופים חשוב לא פחות, וקריטי לא פחות מבעיות פנים. ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי.