הכותרות בישראל עסקו אמש בהרחבה בהודעתה של ח"כ ציפי לבני, ולפיה למען הסיכוי לנצח את נתניהו, היא מוותרת על סיכום הרוטציה בינה לבין יצחק הרצוג. אבל מחוץ לגבולות המדינה, האירוע המרכזי של היממה האחרונה של הבחירות היה אחר לחלוטין. העיתונים החשובים ביותר בעולם דיווחו כולם על הדברים שאמר ראש הממשלה נתניהו בראיון ל"מקור ראשון", ולפיהם הוא חוזר בו מנאום בר אילן, ומתחייב שאם ייבחר שוב לראשות הממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית.
ההתבטאות של נתניהו הייתה ניסיון נואש, של הרגע האחרון, להגביר את זרם המצביעים אליו מכיוונו של נפתלי בנט. יש סיכוי טוב שזה יצליח, ובכך יזכה נתניהו לקדנציה נוספת בלשכת ראש הממשלה, אבל המחיר שנתניהו ישלם על כך ביום שאחרי הבחירות הוא גדול. ההצגה שהוא העמיד לעולם כולו בנאום בר אילן, ואחר כך במשא ומתן שניהל ג'ון קרי, סייעה לישראל להדוף יוזמות של הפלסטינים ומדינות אירופה נגדה. "אנחנו מוכנים לשתי מדינות לשני עמים, אבל הפלסטינים לא", היה קו ההגנה הקבוע של נציגי ישראל בעולם בשש השנים האחרונות. הסיקור הנרחב שקיבלה אמש התבטאות נתניהו, הופך את קו ההגנה הזה לבלתי-שמיש.
באופן אבסורדי, הדברים שאמר נתניהו כדי למשוך מצביעי ימין קשה מבנט, מגבירים מאוד את הסבירות שאחרי הבחירות הוא יצטרך להקים ממשלה עם אחת ממפלגות המרכז-שמאל, בין אם מדובר במחנה הציוני או ביש עתיד (את מפלגת כולנו, של משה כחלון, יצטרך כל ראש ממשלה לכלול בכל קואליציה, בכל מקרה). בשש השנים האחרונות נתניהו ידע להשתמש בחוכמה ב"מלבינים" מהמרכז-שמאל בזירה הבינלאומית: בקדנציה הראשונה שלו הוא נהג לשלוח את אהוד ברק, לעתים את דן מרידור, כדי להסביר את מדיניותו לעולם ולהדוף לחצים. בקדנציה האחרונה הטיל נתניהו את התפקיד הקשה על ציפי לבני, שהצליחה במו ידיה למנוע החלטה אירופית להסיט מיליארדי שקלים מהאוניברסיטאות בישראל בגלל ההתנחלויות.
כאשר עמדתו המובהקת של נתניהו היא להתנגד להקמת מדינה פלסטינית, הלחץ הבינלאומי צפוי להתגבר. גם אם היום ב-22:00 נתניהו יתקשר ראשית לבנט, בטווח הארוך הוא יהיה חייב לצדו מישהו שיוכל לדבר עם העולם. התסריט ה"ימני" ביותר מבחינתו הוא להסתמך על שגריר ישראל לשעבר בארה"ב, ד"ר מייקל אורן, שרואה בעצמו מועמד לתפקיד שר החוץ מטעם מפלגת כולנו. אלא שההבדל היחיד בין אורן ללבני ולפיד הוא שאורן תומך בפינוי חד-צדדי של התנחלויות מבודדות, או כמו שנפתלי בנט מכנה זאת - התנתקות ב'.
המילכוד המדיני של נתניהו נכון גם לגבי הרצוג. אם בסוף הערב יהיה זה דווקא ראש המחנה הציוני שיידרש להרכיב את הממשלה הבאה, תומכיו בשמאל יגלו במהרה עד כמה מוגבלות אפשרויות הפעולה שלו בשדה המדיני. כדי להרכיב קואליציה, הרצוג יהיה חייב להסתמך על מפלגות שנמצאות ימינה ממפלגתו כולנו, ש"ס ואולי גם ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. אפילו יש עתיד, לצורך העניין, מתנגדת לפשרה בירושלים במסגרת הסכם שלום עתידי, עמדה שהופכת כל הסכם עם הפלסטינים לדמיוני.
הרצוג יוכל לשקם את יחסיה של ישראל עם ארה"ב ולנקוט פעולות דומות לאלה שנתניהו עצמו נקט בעבר הקפאת בנייה בהתנחלויות, כניסה למו"מ שכל המעורבים בו יודעים שאין סיכוי להצלחתו, והפחתה של תקציבים מסוימים להתנחלויות. אלה מהלכים טקטיים, לא אסטרטגיים. הקואליציה שהוא עשוי להקים לא תאפשר לו ללכת עד הסוף עם הפלסטינים.
מצד שני, ההבדל המרכזי בין הרצוג לבין נתניהו, הוא שראש הממשלה המכהן עשה הכל במהלך הקדנציה שלו כדי להסתיר את התנהלותו מול הפלסטינים, וניסה למקם את עצמו בדעת הקהל ימינה מהמקום בו הוא נמצא באמת. לפיכך, בזירה הבינלאומית, נתניהו עדיין נתפס כאיש ימין קיצוני, שאין על מה לדבר איתו. הרצוג, לעומת זאת, לא יהסס להבליט ולהתגאות במהלך כמו הקפאת בנייה מחוץ לגושים, ובכך יזכה לאשראי ותמיכה בינלאומית מול המהלכים החד-צדדיים של הפלסטינים.
בשורה התחתונה, הנושא המדיני אמנם מככב בספינים של שני הצדדים בבחירות האלה, אבל דיפלומטים זרים המוצבים בארץ יודעים היטב שזה לא באמת הנושא של הבחירות. גם בסיקור התקשורתי הבינלאומי, מדברים הפעם יותר מבעבר על סוגיות כלכליות וחברתיות בישראל. פול קרוגמן, הפרשן הכלכלי הבכיר בעולם, פרסם לפני מספר ימים מאמר בניו יורק טיימס, ובו קבע כי ישראל היא ככל הנראה החברה הכי לא-שוויונית בעולם המערבי. הפלסטינים לא הוזכרו במילה.