בשבוע שעבר כינס נשיא המדינה ראובן ריבלין כ-100 אזרחים, לאירוע שכותרתו: "לא מתייאשים, בוחרים לבחור". הנשיא אמר כי "אני מבין שהיום יש אזרחים רבים, שמרגישים חוסר אמון במערכת הפוליטית", וכי "ייאוש הוא לא פתרון". המפגש היוצא-דופן מבטא אולי כוונה אמיתית להשפיע מצדו של הנשיא, אך מבטא גם את עומק הקרע בין האזרח, הנתון בחוסר אמון וייאוש, לבין רבים מנבחרי הציבור.
משבר האמון ממשיך גם בקמפיין "משטרת הקיטורים". שחקנים ופרזנטורים מקבלים כסף להצחיק-עד להקהות את חושיו של האזרח, בתואנה לקידום חשיבות ההצבעה. בקמפיין עושים שימוש במשטרה, אקט שלילי מעיקרו, הכולל מעצרים, כתיבת דוחו"ת ושוטר מלשן. הקריין אף אומר כי "ב-17 במרץ כולנו מצביעים, ואחר כך מקטרים חופשי". כלומר, לא חשוב אם הקיטורים מוצדקים, העיקר שנלך להצביע. הצגת חלופה שלילית אינה באה במקום קיומה של חלופה חיובית. ההרגל של נבחרי הציבור בשיכוך תלונות האזרחים נוכח המציאות הקשה, מתבטא בהשוואתה למדינות נחשלות ולמדינות ערב המתפרקות, במקום להשוותה למדינות משגשגות ומצליחות. מדוע?
מפחידים אותנו שאחוזי הצבעה נמוכים יסייעו למפלגות חזקות. מדובר בשגיאה גסה. אי הצבעה מתפלגת נורמלית באוכלוסייה, ולא כל מי שלא בוחר מגיע מאותה המפלגה. לפיכך, שיעור הצבעה נמוך לא יחזק את הימין, ה"ערבים", ה"קיצונים", ה"שמאלנים", או את מחנה המרכז. במקום זאת, הדבר יהווה ביטוי מעשי למחאה אמיתית של האזרח כלפי נבחריו.
אם במחאה עסקינן, מחאה אמיתית מתחילה בקלפי ולא נגמרת בו. אין מדובר בסדרת הופעות חיות, בקרנבל ציבורי שבו הקהל נוכח רק במטרה להגיע ל"אירוע", או בהשתוקקותו להיות חלק מהקונצנזוס. בטח לא בפסילת שיר של אושיית זמר ישראלית לטובת אחר (בשם "לקנות לך יהלום"), מפי אדם שאביו הורשע ב"הדחה לזנות בנסיבות מחמירות וניצול קטינים לזנות". מחאה אמיתית היא הנכונות להילחם למען מטרה צודקת, ועל כך יעידו אזרחי מדינות ערב.
עייפות החומר של האזרח מתבטאת גם ברשימה הארוכה של אנשי ציבור מורשעים בישראל. נשיא מדינה, ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, ראשי מועצות, מנהלי מחוזות, ראשי לשכות, שוטרים בכירים, ואפילו רחמנא ליצלן, רבנים. בישראל התפתחה תרבות שבה חשיפת העבירות כשלעצמה הפכה המושא העיקרי, בעוד שחשיבות מיגורן נזנחה.
האי-אמון בין האזרח למוסדות המדינה הוא עובדה. הוא מתבטא באזרחים הנאלצים לתבוע את המגיע להם ממילא. זו מדינה הממתינה בסבלנות למות ניצולי השואה שלה, שבה עורכי הדין משרתים את החזקים במקום את הצודקים; זו מדינת ועדים, ארגונים, ואיגודים בעלי אינטרסים צרים ובטלים בשישים, בבואת מראה להתנהלות פוליטיקאים סקטוריאלים בתפיסתם, ונטולי ראייה לאומית ורחבה, מו?בלים ולא מובילים, מונהגים ולא מנהיגים. זו חברה של עניים מרודים, ושמערכת הבריאות שלה מתבססת על זכאים יותר - וסתם זכאים. זהו קולקטיב שבו "לדפוק את המערכת" הוא מקור לגאווה במקום בושה, והתרברבות מייצוא כדורים מעופרת במקום מכדורים לרפואה. זו מדינה שבה המילה "ערבי" היא סמל לגנאי, ושבה דתיים הם "קיצוניים", הומואים, לסביות וזרים הם "אחרים", והשיח עמוס גיבובי דעות אלימים.
אז בזמן שתצאו להצביע, זכרו: לא כל מי שלא יצביעו הם מעשנים או עצלנים המבקשים לבלות בים, או לנצל יום חופש. ייתכן שמדובר באזרחים המבקשים לממש את זכותם שלא להצביע, ובכך להביע מחאה אמיתית, ומי יודע, אולי אף להשפיע.
הכותב הוא בעל תואר שני בלימודי ביטחון וטרור, ומתמחה בתוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
רוצים לפרסם מאמר בוואלה! דעות? לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.