שש שנים אני מלווה אותם. חשבתי מה הוא רגע השפל ומה הוא רגע השיא במסע הזה של עמית קדוש ומשפחתה להחלמה מהדבר האכזרי מכל מחלת הסרטן. אני חושב שמדובר כנראה באותו הרגע.
חודשיים אחרי ההשתלה שעברה עמית בבית החולים בקרוליינה הצפונית הגעתי אליהם עם המצלמה. חודשיים שלעמית יש את מה שהייתה צריכה כדי להתחיל להילחם במלחמה מח עצם חדש. אבל לגוף יש היגיון משלו והגוף של עמית נלחם בשתל כשתופעות הלוואי איימו להכריע אותה.
נכנסתי לחדר בבית החולים שבו שכבה עמית בבידוד כבר 60 ימים, ובקושי הצלחתי לזהות אותה. לקרחת שלה כבר התרגלתי מהסיבוב הקודם של טיפולי הכימותרפיה, אבל עמית כאילו איבדה את תווי פניה. חלשה ומצומקת היא שכבה במיטה, נאבקת באינסוף תרופות וכאבים שגם אדם מבוגר לא בהכרח יצליח לעמוד בהם.
הזמן בחדר נוטה לעמוד מלכת. כל יום דומה לקודמו ולזה שיבוא אחריו. הם שם לבדם. אין לעמית חברות ואפילו לאחיה עומר רוב הזמן אסור להיכנס לחדר לבקר אותה. הכאב לא מרפה ואופק השחרור מבית החולים רק הולך מתרחק. אנחנו מדברים על ילדה שחגגה יום הולדת שבע באותו החדר הזה רק לפני כחודש.
עמית תלויה בטיפול תרופתי אגרסיבי וחייבת לקחת את התרופות המגעילות האלה דרך הפה. כבר פעמיים הבטיחו לה שאם תיקח את התרופות תוכל להשתחרר מבית החולים, אך בכל פעם מצבה בסופו של דבר לא אפשר זאת והודיעו לה שהיא נשארת בחדר האטום.
"היא כאילו הרימה ידיים, חייבים להרים את רוחה"
למחרת ישבתי מכונס עם המצלמה בפינת החדר. יובל, אביה של עמית, ישב מול מיטתה וניסה לשכנע אותה לקחת את התרופות. עמית הודיעה שהיא לא מסכימה ויובל כמו איבד את שלוותו. אבא שרוצה להציל את בתו החלשה והסובלת, נאלץ להתעמת איתה בקול, לפעמים בצעקה. "את בטוחה? את לא רוצה? לזרוק את כולן לפח? לזרוק?" אומר לה יובל. אך עמית בשלה "לא לוקחת", היא עונה. "את לא רוצה להבריא? את לא רוצה לצאת מכאן?", הוא שואל, אך עמית בשלה - "לא רוצה".
יובל יצא מבית החולים נסער. נסענו אליהם לבית ששכרו בסביבה. לאורך השנה האחרונה יובל היה מוכר לציבור כאדם חזק, נחוש, לא מוותר ולא נשבר. זה היה המותג שלהם. נכנסנו הביתה ויובל הרים טלפון לחברה שלהם מהארץ, ואז הרגשתי שמשהו נשבר. "היא כאילו הרימה ידיים", הוא אמר בדמעות. "חייבים להרים את רוחה כי אנחנו מאבדים אותה. אני די נואש ואני לא אחד שמתייאש מהר", סיכם.
זה היה הרגע שבו ראיתי את גדלות הנפש שלהם, של עמית, של עומר, של נעמי ושל יובל. היכולת להתעשת, להרים עצמך משבריך ולהחליט עוד פעם אחת נוספת לא לוותר. ראיתי שאין לדבר הזה מתכון. אין משהו ספציפי טכני שאתה יכול לעשות. זו רק ההחלטה הפנימית שהרצון לחיות יגבר על כל כוח.
כשישבנו באותו ערב בחדר בבית החולים, נעמי ויובל עשו לעמית מסיבת דיסקו מאולתרת עם שירים שהיא אוהבת שניגנו בדיסק הנייד שהביאו עמם לאמריקה. זה לא היה סתם כי היה משעמם, זו הייתה דרכם תמיד. לשמור על הצחוק, על החיוך, על שמחת החיים גם בתוך החושך. זה המתכון האמיתי.
חזרנו לבית החולים ועמית שבה לקחת את התרופות. הכאב לא פג, המרפא לא הגיע תוך יום, אבל הגוף הלך והתחזק. לאט לאט, אבל התחזק.
חודש לאחר שביקרתי אותם קמה עמית מהמיטה וכמו ניפצה את קירות החדר הסגור היא השתחררה מבית החולים. זה היה רק צעד ראשון. בחודשים שחלפו המשיכה להילחם במחלות ונגיפים שניסו להורידה שוב למטה אך היא יכלה להם.
לפני כמה חודשים נכנסה עמית בשמלה לבנה לאולם מלא באנשים. הם באו להשתתף בחגיגת בת המצווה שלה. הילדה ששכבה כמעט חסרת רוח חיים במיטה המבודדת בקרוליינה הצפונית רוקדת היום בשמלה לבנה וחוגגת את ניצחון החיים.
המסע המצולם הזה עם עמית, עם עומר ועם נעמי ויובל מצליח ללמד, לפחות אותי, כמה שיעורים. למדתי על מה זו הורות, על כוח רצון ועל עוצמתה של אמונה בלתי ניתנת לשבירה. את כל השיעורים הללו לא הייתי לומד אם הם לא היו מאפשרים לי להיות שם, עם המצלמה, קרוב אליהם ברגעים הכי חזקים, שמחים, קשים וכואבים. על כך אני אסיר תודה להם, ולעולם אהיה.
הסרט "אלופה" ישודר מחר, יום שני, בשעה 21:00 בערוץ 10