15,000. זה המספר המוערך של הנשים שנמצאות היום בזנות בישראל. לכל אחת מהן סיפור ייחודי, אך קווי הדמיון בין הסיפורים רבים, והסטטיסטיקה מספרת אותם היטב. מרביתן התגלגלו אל הזנות בגילים 14-12, מתוך משפחות לא-מתפקדות, ומתוך חברה שאינה מגינה עליהן מפני לקוחות הזנות, ומפני הסרסורים שיש בה (עיין ערך משפטו של אביו של אייל גולן, שהורשע בשידול נערות לזנות, וסגר עסקה מצויינת).
לא במקרה, הסטטיסטיקה מראה שכמעט תמיד מדובר בילדות ובילדים שכבר עברו התעללות מינית, במשפחה או מחוצה לה, התעללות שיוצרת קרקע פוריה להמשך שרשרת הניצול. גם כאשר הנערות מתבגרות והופכות לנשים, האלימות המינית והפיזית אינה נחסכת מהן. לקוחות הזנות מרשים לעצמם להשפיל, לקלל, להכות לנשים בזנות, וגם לאנוס. המחקרים בעולם מראים כי 82% מן הנשים סובלות מאלימות פיזית בתוך הזנות, וכי נשים ונערות בזנות נאנסות פי 200 ויותר מאשר נשים באוכלוסייה הכללית. תוחלת החיים של נשים בזנות עומדת על 50 שנים בלבד.
"חווית" הזנות היא קשה מנשוא, ולכן כדרכן של נפגעות ניצול מיני וגילוי עריות נשים בזנות מפעילות מנגנון הישרדותי של ניתוק: כאשר הן עם לקוחות, הן מתנתקות כדי לא להרגיש את הניצול ואת הכאב. למרות מנגנון זה, כמעט 70% מן הנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט טראומטית כרונית ומדיכאון. גם ההתמכרות לסמים ולאלכוהול, שעל פי רוב מתחילה לאחר הכניסה לזנות, מסייעת לאלחש את הגוף ואת הנפש. כך, ההתמכרות עוזרת לנשים לא להרגיש, אך היא גם הופכת את היציאה מהזנות לקשה ביותר. נתון מדהים נוסף הוא ש-75% מהנשים בזנות מעידות כי שקלו התאבדות בעברן. לא פלא שבין 80% ל-90% מן הנשים בזנות, הביעו רצון לצאת ממנה.
15,000 הנשים שנמצאות בזנות בישראל חיות בשולי החברה, ומנהלות מאבק הישרדות יומיומי. הסבל הכרוך במאבק זה נמצא בזנות על כל סוגיה לא רק בזנות רחוב, אלא גם בזנות שמתקיימת מאחורי דלתיים סגורות. ועדיין, כמעט אף מפלגה לא כללה חוקים למען הנשים האלה במצעה, או בתכנית החברתית שלה. הנשים בזנות הן השקופות האמיתיות של הבחירות האלה. הן אלה שהפוליטיקאים לא מדברים עליהן ולא מבטיחים להן עזרה. המערכת לא הושיטה להן יד כשהיו "נערות בסיכון" וגם כעת, משבגרו, אין היא מושיטה להן יד.
יש הטוענים כי הפתרון לבעיה הוא מיסוד הזנות, בטענה שהדבר יקטין את האלימות. אך הנסיון מלמד שבמדינות שמיסדו את הזנות, הנשים ממשיכות לסבול מאלימות לקוחות, וכי המיסוד הוביל לעלייה תלולה בסחר בנשים. הולנד, למשל, צמצמה בשליש את רובע החלונות האדומים באמסטרדם, לאחר שהסתבר כי 70% מהנשים בזנות שנמצאות ברובע הן קרבנות סחר בנשים. הולנד העלתה גם את הגיל הכניסה החוקי לזנות מ-18 ל-21. למה, אתם שואלים? משום שסרסורים החלו "לצוד" נערות צעירות ולהכניס אותן לזנות, לאחר שהמיסוד הפך את הסרסור לחוקי. אף על פי כן, מתקיים בהולנד שוק שחור של זנות קטינים כי כשהזנות לגיטימית, היא משגשגת על כל צורותיה.
מודל נוסף הוא מודל איסור צריכת זנות, שאומץ במדינות בארה"ב, בצרפת, בשוודיה, אירלנד ובמדינות נוספות. החוק מעביר את האחריות ללקוחות הזנות, המקיימים את תעשיית הניצול בעזרת הביקוש לזנות. במסגרת החוק, שמקודם בישראל על ידי קואליציית ארגונים המתמקדים בצמצום נזקי הזנות, תיאסר צריכת הזנות, ותוקם יחידה בין-משרדית שתטפל בנושא. נשים שיבחרו לצאת מהזנות תקבלנה תמיכה סוציאלית ייעודית והכוונה תעסוקתית. כך תינתן להן אולי בפעם הראשונה אפשרות להתפרנס בלי להזדקק לזנות. אני קוראת לכל המפלגות לאמץ מודל זה, ולכלול במצע שלהן חוק איסור צריכת זנות, כדי לעצור את הסבל של נשים בזנות, וכדי להעביר מסר חד וברור: גופן של נשים אינו עומד למכירה.
עו"ד מיכל ליבל היא מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים.
רוצים לפרסם מאמר בוואלה! דעות? לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.