מערכת הבחירות הנוכחית רוויית שיח חברתי, כלכלי ופוליטי, אך משום מה, נעדרת לחלוטין שיח על חינוך. נראה שאף אחד לא מדבר על הערכים שעליהם אנו רוצים שילדינו יגדלו: על מה שראוי שהם ילמדו, על מה נדרש כדי להכין אותם לחיים הבוגרים, ועל מה שנדרש כדי לגרום להם להיות אזרחים פעילים, שיאפשרו את המשך קיומנו וקיום מדינתנו.
בעבר, חברי כנסת היו רבים על הזכות להיות שר החינוך הבא, וכל מפלגה הייתה מציגה מראש את המועמד שלה לכהן כשר החינוך. זה נחשב תפקיד נחשק, שהיה שווה לשריין ולהשתריין אליו. היום, בקושי אדם אחד במערכת הפוליטית מצהיר על רצונו בתפקיד.
ייתכן שנבחרי הציבור שלנו חושבים שחינוך הוא לא נושא מספיק "סקסי". אולי הפוליטיקה היא מקום ציני מידי לאופטימיות ולתמימות שיש בחינוך אמיתי. ואולי, לא מדברים על חינוך, בגלל ייאוש ותחושה של פשיטת רגל. אבל כולנו מרגישים על בשרנו את ההזנחה בתחום, הגוברת לאורך השנים.
ומהו בעצם תפקידו של שר החינוך? אם נסתמך על השיח החינוכי המועט, שמתקיים ושעוסק בעיקר בדירוג הנמוך של התלמידים הישראלים במדדי החינוך העולמיים, נחשוב אולי שתפקידו של שר החינוך שלנו הוא אינסטרומנטלי בלבד - ליצור ממוצע ציונים נוח, שידרג אותנו במקום גבוה, ושכולנו נוכל להתגאות בו. אבל זהו רק קצה-קצהו של מה ששר חינוך צריך ויכול לעשות. התפישה הצרה הזו, שמתמקדת רק במספרים ובציונים, עושה למעשה עוול לתפקיד.
הנוער של היום גדל בתוך מציאות ערכית מבלבלת ומורכבת, ללא מצפן ערכי ראוי. האלימות המתגברת בקרב הצעירים בישראל, גילויי הגזענות שניכרים בכל מקום, ההשפעה החזקה ולעתים ההרסנית שיש לאינטרנט ולרשתות החברתיות על החיים שלהם, כל אלו מעידים על כך שבני הנוער של ימינו זקוקים מאוד ליד מכוונת. יד כזו, חסרה מאוד, וזוהי הבעיה המהותית שחינוך משמעותי ואיכותי יכול, וצריך, לתת ל ה מענה. אלו הנושאים שבהם עלינו לדרוש משר החינוך לטפל.
אי אפשר להשאיר את הנושאים הללו ליד המקרה, לאיזה שר פלוני או אלמוני שאף אחד לא יודע מה דעותיו. למשל, כיצד מתכנן כבודו (או כבודה) לטפל בבעיית הצפיפות בכיתות, ובאלימות בבתי הספר? מה לדעתו מקומם של ההורים במערכת החינוך? כיצד הוא מתכנן להחזיר את מעמדו של המורה למקום הראוי? כיצד יגרום לילדינו להרגיש בטוחים בבית הספר, שלא נאמר, נראים ואהובים? כל כך הרבה שאלות אנחנו לא שואלים את נבחרי הציבור שלנו, וכל כך הרבה תשובות חסרות לנו. אלה הן הסוגיות שישפיעו עלינו ישירות, ויגעו לנו בבטן הרכה, לא פחות ממחירי הקוטג' והמילקי. אולי אף יותר.
חשובות לא פחות הן השאלות שיעסקו בטיב החינוך שמקבלים ילדינו: מה כבודו או כבודה חושבים על תכניות ליבה מחייבות במדינת ישראל? האם זו דרך טובה להנהיג רמת השכלה אחידה או צעד מיותר, שמתערב ללא צורך באוטונומיה של מוסדות החינוך בישראל? כיצד מתכנן כבודו או כבודה לטפל באחוזי הזכאות הנמוכים לתעודת בגרות? האם עוד רפורמה בחינוך העיוני היא התשובה, או שכדאי דווקא לחזק את החינוך המקצועי, הטכנולוגי והיצרני, כחלופה איכותית שתענה על הצורך של המשק הישראלי בעובדים מקצועיים ומיומנים?
חשוב לציין, שגם הדור הצעיר צריך להיות מודאג מכך שלא מדברים על חינוך בבחירות הללו. תלמידים יקרים, אתם לא ניצבים ולא סטטיסטיים נטולי כוח על הבמה שאנחנו יצרנו לכם. אתם העתיד שלנו. הגיע הזמן שגם אתם תדרשו לדעת מי רוצה להיות שר החינוך הבא שלכם, מה כוונותיו, האם הוא טוב מספיק, והאם הוא ראוי להיות זה שיוביל אתכם ויקבע את עתידכם.
חינוך, מעבר לקלישאות ולהיותו בסיס משפחתי וחברתי, הינו היכולת של אדם אחד לגעת ולהשפיע על אדם אחר. חינוך הוא הרצון של המבוגר להיות מגדלור עבור התינוק, הילד, המתבגר. חינוך היא היכולת לקחת ולעצב חומר רך לכלים חזקים ויציבים, כלים לנשיאת כל שאיפות ומעשי אדם אחד, כלי שישפר וישנה את המציאות. הגיע הזמן להחזיר את החינוך לקדמת הבמה בבחירות הקרובות ולדבר על איך אנחנו רוצים שיראה הדור הבא במדינת ישראל.
הכותבת היא מנהלת התיכון המקצועי "חושן" בירושלים, מבית דרור בתי חינוך.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.