ה"מטבע" המקובל בשוק הבריאות הוא "מחיר יום אשפוז", המתעדכן מדי שנה לפי החלטת משרדי האוצר והבריאות, ובאמצעותו רוכשות קופות החולים את האשפוז בבתי החולים. כשכיהנתי כמנכ"ל מכבי שרותי בריאות (הקונה), דרשתי מהמדינה להוריד ככל הניתן את מחיר יום האשפוז. מנגד, כשהייתי מנכ"ל הדסה (המוכר), דרשתי להגדיל ככל שניתן את מחיר יום האשפוז. סכיזופרניה? חוסר אינטגריטי אישי? יכולתי, ואני עדיין יכול להגן בלהט, על שתי העמדות, משום ששני הצדדים צודקים. החוסר התקציבי במערכת הבריאות זועק לשמיים והשמיכה קצרה מאוד. לכן, אם שיפרת את מצבו של הצד האחד, הרעת מיד את מצבו של הצד השני.
אם כך, מה ניתן לעשות? לכאורה, מדובר בדבר פשוט: יש להוסיף תשעה מיליארד שקלים למערכת, והכל יסתדר. אך אם נעמיק, נגלה שהמצב לא פשוט כלל. ראשית, מהיכן יגיעו אותם תשעה מיליארד שקלים, והאם ניתן יהיה לשנות את סדרי העדיפות של החברה, ולהגדיל את תקציב הבריאות תוך הקטנת התקציבים האחרים? ומה עם החינוך, הרווחה, התחבורה והביטחון? יתרה מזאת, תוספת תקציבית משמעותית, ללא שינויים מבניים, תחזיר אותנו למצב הקיים בעוד מספר שנים.
את הפתרונות לא נמצא מתחת לפנס, אלא בחשיבה מחוץ לקופסה. השינוי הראשון שהולך ומתרחש לנגד עינינו הוא שבמערכת הבחירות הקרובה, לא מעט פוליטיקאים יוצאים בהכרזה: "אני רוצה להיות שר הבריאות". שבעבר, התרחקו אנשי ציבור ממשרה זאת כמו מאש. למחזיק הבא בתיק הבריאות העתידי, אני מצרף כמה נושאים לחשיבה, וחשוב מכך - לעשייה.
ראשית, אנו קוראים ושומעים על הזקנה במסדרון ועל התורים לניתוח. מדובר בנושא חשוב מאוד, ובסוגיה כבדת משקל. גדולים וטובים ישבו על המדוכה, וגם ועדת גרמן המליצה המלצות בנושא. אולם אל לנו לשכוח שעיקר המגע של האזרח עם מערכת הבריאות הוא בקהילה. רבים מאתנו, לשמחתנו, יגיעו לבית החולים רק כמבקרים, אולם כל אחד מאתנו מגיע לקופת החולים, נפגש עם הרופאים בקהילה, ומבצע בדיקות ואבחונים. כל אחד פוגש אחיות ודיאטניות, פיזיותרפיסטים ועובדות סוציאליות. ה-OECD דירג את מערכת הבריאות הקהילתית בישראל כאחת מהטובות בעולם, ולכן יש לחזקה ולשמרה.
בנוסף לכך, שאלת בחירת רופא בבית החולים הציבורי (שר"פ) במימון של כספי הביטוח המשלים היא מקסם שווא, שיפגע באושיות הרפואה הציבורית, ובעת ובעונה אחת יהרוס את הביטוח המשלים. זאת, משום שהעלאת השימוש בבחירת מנתח דרך הביטוח המשלים, תעלה משמעותית את הפרמיה, ותגרום לחלק משמעותי מהציבור, לחלק החלש שבו, להימנע מלרכוש ביטוח משלים. לכן, צריך לשקול את השירות הרפואי הפרטי בבתי החולים הציבוריים בזהירות מרבית.
נושא מרכזי נוסף הוא כפילויות בין בתי החולים לבין הקהילה, שבהן טמון הכסף הגדול. בשל חוסר אמון בסיסי נבנות מערכות כפולות זו ליד זו בהשקעות עתק, במטרה למנוע מעבר חולים ממערכת למערכת. כך למשל, מול מרפאת החוץ לאף-אוזן-גרון בבית החולים, מוקמת מרפאה דומה של קופת החולים, ולעתים יותר ממרפאה אחת. הסיבה לכך היא שקופת החולים מבקשת לחסום את הגעת המבוטחים לבית החולים. לא מפתיע גם שאותו רופא שרואה אותך בבוקר בבית החולים, יראה אותך אחר הצהריים בקופת החולים. בינתיים הקמנו מערכת כפולה: מבנים מיותרים, וכוח אדם רפואי, סיעודי ומנהלי כפול - שמצריך כסף גדול, שלא לדבר על טרטור החולים כדי לשמר הפרדה זו. מסובך לטפל בכך? נכון, אבל לא הבטחנו חיים קלים לשר הבריאות.
מסתמן גם חוסר משמעותי ברופאים. אנו כבר עדים למחסור כבד באחיות. אני מציע להעלות את גיל הפרישה לרופאים ולאחיות במידה ויבחרו בכך, להקל את חזרתם של מאות סטודנטים הלומדים בחו"ל, לעודד רופאים ישראלים לחזור לארץ, וכן להעסיק עוזרי רופאים ואחיות בעבודות מנהליות, מה שיאפשר לאנשי הרפואה להתמקד בעשייה רפואית מצילת חיים. הגילדות יתנגדו? כבר אמרנו - תפקיד השר איננו פשוט.
חשוב מאוד גם לא להקדיש את כל הקדנציה לתכנון, ולהקדיש את הזמן לעשייה לשיפור מערכת הבריאות, שכן הקדנציות בממשלותינו קצרות, ולא מאפשרות תכנון ארוך טווח. ראינו זאת בעבודתה של ועדת גרמן, שסיימה את עבודתה במקביל לסיום חייה של הממשלה הקודמת. נזכיר כי מדובר בדו"ח עם חומר רב וחשוב, שרצוי לעשות בו שימוש ולו רק מהסיבה שחקר את מערכת הבריאות ביסודיות שלא נעשתה בעבר.
טכנולוגיות המידע נכנסו לעולם הרפואי, ובגדול, ולכן יש לעשות בהן שימוש נרחב. למשל: רפואה מרחוק תאפשר לחולים מהפריפריה לקבל שירותי מומחים היושבים במרכז הארץ. בעולם של חוסר במשאבים ובעיקר במומחים, ובעת שבה הרפואה הופכת למתמקצעת ויודעת יותר (מומחה לכתף, מומחה לברך וכו'), היכולת לקבל התייעצות עם מומחה מוביל ללא צורך להגיע פיזית אליו תקטין משמעותית את פערי אי השוויון הקיימים במערכת. השימוש בשירותים מקוונים, ישפר את השירות ויעלה את שביעות הרצון.
לסיום, אזכיר את השינוי החשוב ביותר שיש לעשות, ולהקפיד עליו. האמרה "החולה במרכז" אינה מליצה שחוקה, ויש להחזיר את המלה חמלה ללקסיקון. לצורך כך יש לשנות את התרבות הארגונית של חלק ממערכת הבריאות ולחשוב: שירות, שירות, שירות. יש לנו מערכת בריאות שעמלנו קשות להביאה למקומה, אנא שמרו עליה.
פרופ' אהוד קוקיה הוא המכללה האקדמית לישראל ברמת גן. בעבר שימש כמנכ"ל המרכז הרפואי הדסה ומנכ"ל קופת החולים מכבי.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.