יציאת מצרים, גרסת הפרהיסטוריה: כך התפשט המין האנושי ברחבי העולם

מתישהו בין 60 ל-80 אלף שנה לפני זמננו, כך גורס המחקר, עזבה קבוצת בני אדם את מכורתה שביבשת אפריקה ושמה פעמיה למה שייקרא ברבות הימים ארץ ישראל. המסע הדרמטי הזה עיצב את גורל המין האנושי כולו; מאזור המזרח התיכון, המשיכו בני האדם לאירופה ובתנועה עיקשת התפשטו בעולם כולו. איך ומתי בדיוק כל זה קרה? ואת מי הם פגשו בדרך?

לקריאה נוספת:
הזרוע הארוכה של האנושות בחלל

בינואר האחרון התפרסם בכתב העת המדעי Nature מאמר לא ארוך, פרי עטם של חוקרים ישראלים ובראשם פרופ' ישראל הרשקוביץ' מאוניברסיטת תל אביב, ד"ר עומרי ברזילי מרשות העתיקות וד"ר עפר מרדר מאוניברסיטת בן גוריון. היה זה מפץ של ממש בעולם המחקר הפרהיסטורי. המאמר תיאר ממצא נדיר ומסעיר במיוחד: גולגולת בת כ-55 אלף שנה שהתגלתה במערת מנות בגליל - הגולגולת הקדומה ביותר של אדם מודרני מחוץ לאפריקה.

"תנועות הגירה החוצה מאפריקה היו החל מראשית ימי האנושות", מבהיר ברזילי. "יש עדויות ליציאות כבר לפני 1.8 מיליון שנה. לפי המחקרים, מוצא האדם – הסוג הומו - הוא ממזרח אפריקה, ובשלב מסוים הוא התחיל להתפשט בתוך היבשת ומחוצה לה. כמובן, לא מדובר באדם המודרני, ההומו ספיינס, אלא במינים קדומים יותר – הומו ארקטוס ומינים נוספים. יש עדויות רבות אך מבודדות להומינידים שמופיעים בזמנים שונים באזורים שונים בעולם, ומניחים שמקורם ביבשת אפריקה. השאלה שנשאלת על ידי החוקרים היא אם המינים הללו התפתחו אחד מהשני מחוץ לאפריקה, או שהם מעידים על יציאות שונות מאפריקה".

התגלית שהתפרסמה לפני כחודשיים נוגעת לשלב מאוחר יותר בתולדות האנושות. במחקרים גנטיים נמצא מכנה משותף לאוכלוסיות שונות ברחבי העולם, מכנה משותף שניתן להתחקות אחריו עד לאפריקה שלפני 200 אלף שנה. על פי מחקרים אלו, היציאה מהיבשת שהובלה להתפשטות של ההומו ספיינס בעולם כולו אירעה לפני 80-60 אלף שנה. עם זאת, עד כה לא נמצאו באזור המעבר שלדים מתקופה זו. "אם אומרים שבני אדם יצאו מאפריקה לפני 80 אלף שנה, אז איפה העצמות שלהם?", מנסח ברזילי את השאלה שניצבה בפני החוקרים. הגולגולת ממערת מנות היא הממצא הארכיאולוגי הראשון שמאשש את המחקר הגנטי. זוהי העצם הראשונה שמאפשרת לשים את האצבע על האוכלוסייה שיצאה מאפריקה, התיישבה במזרח התיכון וכעבור כמה אלפי שנים המשיכה במסע לאירופה ולאסיה ונפוצה לשאר כנפות תבל.

זאת ועוד, הגולגולת מוכיחה לראשונה כי ההומו ספיינס חי בארץ ישראל במקביל לאדם הניאנדרטלי, מין קדום אחר; במערות באזורנו נמצאו כמה וכמה שלדים של ניאנדרטלים, ובהם שלד שמור היטב שזכה לכינוי משה. כאן גם התרחש כנראה אירוע ההתרבות המדובר שתרם למאגר הגנטי שלנו כמה תכונות ניאנדרטליות. בהמשך דרכנו המשותפת, סביר שדחקנו את הניאנדרטלים משטחי המחיה שלהם ותרמנו להיכחדותם.

ברזילי מסביר כי הארכיאולוגים זיהו את חילופי האוכלוסין על סמך שינוי שאירע בכלי הצור ובשאר הממצאים החומריים, אך היות שלא נמצאו שלדים של הומו ספיינס, לא ניתן היה לקבוע בוודאות שמין חדש של בני אדם התיישב במערות. "אוכלוסייה יכולה להחליף את הטכנולוגיה שלה; הסבים שלנו השתמשו בעששיות ואנחנו משתמשים בנורות פלואורסצנט, אבל זו עדיין אותה אוכלוסייה. ברגע שמוצאים את העצמות – זאת ההוכחה שהשינוי באמת קרה".

איך מסבירים את העובדה שהגולגלת היא ממצא יחיד במינו? "זה עשוי להיות פועל יוצא של מספר החפירות", אומר ברזילי. "כל הזמן שומעים על תגליות בישראל כי פה חופרים המון, אבל יש מדינות באזור שבכלל לא חופרים בהן, ואם לא מחפשים לא מוצאים. ייתכן שזה גם קשור למנהגים – עצמות אנושיות נשמרות כשקוברים אותן. הקפיצה הגדולה הראשונה במספר השרידים האנושיים שמוצאים באזור שלנו היא עם המעבר ליישובי קבע. אז אנחנו מוצאים המון עצמות בבתי קברות קטנים במערות. לפני כן מוצאים שלד פה שלד שם - הקבורה היא עדיין לא ברירת המחדל של החברה האנושית".

איך נראו החיים בארץ ישראל לפני 50 אלף שנה?

"החברה היא הרבה יותר קטנה - משפחה גרעינית פלוס; תריסר, אולי 30-20 איש שמסתובבים כקבוצת ציידים-לקטים, עם חלוקה פנימית שמתבססת על מגדר ועל גיל. הקבוצה עוסקת בפעילות עונתית, היא חלק מהמערכת הטבעית: אם צבאים מסתובבים באביב באזורים שיש בהם שטחי מרעה, שם יהיו גם בני האדם. הם צדים בעלי חיים ויש להם כלי ציד – חודים שעשויים מצור ומקרניים של איילים – וכלים שקשורים לביתור בשר הציד ולעיבוד עורות, סכינים ומקרצפים למיניהם. כלים אחרים משמשים ליצירת בגדים, לחירור ולחריטה. ציידים-לקטים לא צריכים הרבה. זה לא ציוד של בית, כמו קנקני אגירה ושאר חפצים גדולים, אלא חפצים שהם לוקחים אתם".

מדוע ובאילו נסיבות יוצאים בני האדם למסעות נדודים? ברזילי מסביר כי מדובר בשילוב בין לחץ פנימי לתנאים סביבתיים. "יש אזורים שלא ניתן להיכנס אליהם כשתנאי מזג האוויר קשים. יש תקופות שבהן בני אדם ובעלי חיים לא יכולים לחצות את הסהרה, ויש עדויות לכך שבהיסטוריה האקלימית של האזור היו תקופות לחות; מדברים על סהרה ירוקה. בתקופות הללו אפשר היה לעבור שם. גם באירופה – יש תקופות קרח שבהן לא נכנסים לאירופה ויש תקופות של הפשרה.

"נוסף לכך הלחץ על השטח. מבחינת הציידים-לקטים, כל עוד השטח יכול לקיים את הקבוצה, לא זזים ממנו. אם האוכלוסייה גדלה ומתחילה להתפצל, הקבוצה הבאה תצטרך להגר. כך עוברים מאזור לאזור, למקומות שבני האדם עדיין לא יישבו, עד שמגיעים למצב שבו כל העולם מיושב פחות או יותר.

"הלחץ הדמוגרפי הוא תופעה שאנחנו מתמודדים אתה גם היום. ואם כיום למשל בונים לגובה, כך בהיסטוריה של בני האדם היו מהפכות. לפני קצת יותר מ-10,000 שנה בני האדם הגיעו לנקודת סף והמציאו את החקלאות, שיטה שמאפשרת לאוכלוסיות לא להגר יותר. זו ההיסטוריה של הטכנולוגיה - בכל פעם מגיעים לנקודת סף וצריכים להמציא משהו חדש".

גל ההגירה המקורי של ההומו ספיינס לאוסטרליה נחשב לאחד הקדומים ביותר לאחר היציאה מאפריקה. החוקרים סבורים כי אבות אבותיהם של האבוריג'ינים נפרדו מהאוכלוסייה באירו-אסיה לפני 75-62 אלף שנה. הם התקדמו על קו החוף דרך חצי האי ערב והודו, עד שהגיע לסאהול (Sahul) – היבשת הקדומה שכללה בעבר את אוסטרליה, טזמניה, גיניאה החדשה ואיים נוספים – לפני כ-45 אלף שנה. עד לשנים האחרונות, הסברה הרווחת הייתה כי האוסטרלים היו מנותקים משאר העולם מאז עד לבואם של המתיישבים האירופאים במאה ה-18. עם זאת, מחקר גנטי עדכני קבע כי גל הגירה טרי מהודו הגיע ליבשת הדרומית לפני כ-4,200 שנה. ייתכן גם שאחד מבעלי החיים המזוהים ביותר עם אוסטרליה - כלב הדינגו - הגיע ליבשת יחד עם המתיישבים החדשים.

איך ומתי דרכו בני האדם הראשונים על אדמת אמריקה? עם כל הכבוד לספינות של כריסטופר קולומבוס וחבריו האירופאים, נראה שתנועת ההגירה הקדומה ביותר מהעולם הישן לעולם החדש הייתה כרוכה בכיתות רגליים. לפי התיאוריה המקובלת, בני האדם הגיעו לאמריקה דרך גשר יבשתי לפני כ-15 אלף שנה או יותר.

בשנות ה-30 טבע החוקר השבדי אריק הולטן (Hulten) את המושג "ברינגיה" לתיאור לשון היבשה שהשתרעה שבין חצי האי צ'וקוטקה שברוסיה לחצי האי אלסקה, במהלך עידן הקרח האחרון, לפני 28-18 אלף שנה. עם הפשרת הקרחונים לפני כ-10,500 שנה, עלה גובה פני הים ב-120 מטר ורוב רובה של ברינגיה שקע בים. עם זאת, ממצאים מקרקעיתו של הים שמפריד בין שני חלקי היבשות, ובהם אבקת פרחים ושרידי חרקים, מעידים כי בעבר היה המישור בית לשלל צמחים ובעלי חיים – סביבה שיכולה לכלכל גם אוכלוסייה אנושית.

החוקרים מסכימים כי ראשוני האמריקנים עברו דרך לשון היבשה האבודה, אך בשל מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים מהתקופה, איננו יודעים כיצד בדיוק קרה המעבר. האתר הקדום ביותר שבו נמצאו עדויות לנוכחות בני אדם באלסקה הוא בן 14,400 שנה, כך שאנו יודעים בוודאות שבשלב זה כבר גילינו את אמריקה. השאלה שנותרה לא פתורה היא מה קדם לדילוג הבין-יבשתי. על פי אחד המודלים העדכניים, אבותיהם של בני השבטים הילידיים של אמריקה לא פשוט חלפו דרך ברינגיה, אלא נותקו מאסיה וחיו במישור הקר שבין היבשות במשך 10,000 שנה - עד שעשו את הצעד האחרון מערבה.

אגב, הקשר בין הנוודים הקדומים לשבטים הילידיים מבוסס במחקרים גנטיים. דוגמה אחת לכך היא מחקר שהתפרסם בשנה שעבר בכתב העת Science, מחקר שנעשה על שלד של נערה בת 15 או 16, שנפלה לבור עמוק לפני 12 אלף שנה. השלד נמצא במערה מוצפת מים במקסיקו, ולצדו שרידים של בעלי חיים אחרים שגורלם היה דומה לגורלה של הנערה האומללה. החוקרים העניק לשלד את הכינוי "ניה" על שם הניאדות - נימפות המים מהמיתולוגיה היוונית.

במשך שנים תהו מדענים מדוע הגולגולות המאורכות של האמריקנים הילידיים בני זמננו שונות כל כך מהגולגולות הקדומות של ראשוני המהגרים מאסיה, שהן קטנות יותר, עם עצמות לחיים בולטות ומצח מודגש. האם היה גל הגירה מסתורי נוסף לאמריקה? מחקר מדוקדק שכלל צילום במצלמת תלת-ממד מתחת למים מצא כי צורת הגולגולת של ניה היא כצורתן של הגולגלות הקדומות של יוצאי ברינגיה. עם זאת, ב-DNA המיטוכונדי שלה (זה המצוי באיברונים שתפקידם להפיק אנרגיה, ולא בגרעין התא) זוהו חתימות גנטיות המשותפות לה ולבני השבטים שחיים כיום באמריקה. לדברי החוקרים, יש בכך כדי לחזק את הסברה כי צורת הגולגולת האופיינית לשבטים הילידיים התפתחה על אדמת אמריקה וכי בני השבטים הם צאצאים למהגרים מעידן הקרח האחרון.

אם לא די בכך, יש מחקרים שמסבכים לגמרי את התמונה. כך לדוגמה, חשפו מדענים בערוץ נחל באורוגוואי שבדרום אמריקה מצבור עצמות מאובנות של לסטודון (Lestodon) – מין עצלן ענקי קדום – ועליהן סימנים שקשה מאוד לא לפרש אותם כסימני חיתוך בכלי אבן. העניין הוא שהמאובנים הם בני 30-27 אלף שנה, בעוד שעל פי התיאוריה המקובלת בני אדם כלל לא חיו ביבשת בתקופה זו. לבד מסימני החיתוך, יש ראיות אחרות לכך שהצבר לא נוצר במקרה – העצמות אינן שחוקות ואינן פונות כולן לכיוון אחד, כפי שהיה קורה לו היה מדובר בערימה מקרית של שרידים שנסחפו בזרם המים. זאת ועוד, כמעט כל העצמות הן של פרטים בוגרים; אילו קבוצה שלמה של לסטודונים הייתה מוצאת את מותה בבת אחת, באופן טבעי היינו מצפים למצוא ב"בית הקברות" בעלי חיים בני גילים שונים. לחוקרים האורוגוואיים עדיין חסרות הוכחות חותכות שיגרמו לקהילה המדעית לקבל את הסברה שבני אדם חיו בדרום אמריקה וצדו לסטודונים לפני 30 אלף שנה, אך הממצאים לכל הפחות מסקרנים מאוד.