לפני כשבוע צעדו מאות לבנונים בביירות בדרישה לאפשר נישואים אזרחיים בארצם. כמו במרבית מדינות האיזור, הנישואים והגירושים בלבנון מנוהלים על ידי בתי הדין הדתיים, ובשל ריבוי העדות במדינה, מדובר בלא פחות מ-18 מערכות משפטיות שונות. בשל פרצה בחוק, יכלו לבנונים, בשנתיים האחרונות, להינשא בנישואים אזרחיים אם מחקו, באופן רשמי, את סעיף העדה מתעודת הזהות שלהם. משרד הפנים הלבנוני החליט להפסיק לאשר נישואים מעין אלה. זוגות המעוניינים בנישואים אזרחיים, בין אם בשל נישואים בין-דתיים ובין מתוך התנגדות אחרת למערכת המשפטית הדתית, תהא אשר תהא, נאלצים לפנות לפתרון המוכר לישראלים רבים - ולנסוע להתחתן בקפריסין.
למרות ההבדלים המהותיים בין ישראל ללבנון, בכל הנוגע לנישואים וגירושים, רב הדימיון על השוני. שתי המדינות ירשו מהאימפריה העות'מאנית את המערכת העדתית, והעניקו לבתי הדין הדתיים את הסמכות הבלעדית בדיני אישות - איש-איש ואישה-אישה על פי עדתם, ללא חלופה אזרחית. דימיון זה אינו מקרי, ונובע ממרכזיותה של החלוקה העדתית-דתית למערכת החברתית והפוליטית בשתי המדינות.
בנוסף, חוק המעמד האישי למוסלמים בישראל ובלבנון הוא אותו החוק, שנחקק בימיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית, ויחגוג בעוד שנתיים מאה שנה. למעשה, ישראל ולבנון הן המדינות היחידות שעדיין מיישמות חוק זה - שעבר עדכונים ורפורמות במהלך השנים בכל מדינות האזור. הסיבה לקפאון זה נובעת, כאמור, מהרכבה של המערכת הפוליטית בשתי המדינות, ובחוסר יכולתו, או חוסר נכונותו, של הפרלמנט, הן זה הלבנוני והן של כנסת ישראל, להתערב בחקיקה פנימית של אחת מעדותיה. לפיכך, מעדיפים בשתי המדינות להותיר את המצב על כנו.
החוק העות'מאני של 1917, שנחשב מתקדם לזמנו, לא תואם את המציאות החברתית של המוסלמים מאה שנה לאחר מכן, הן בישראל והן בלבנון - והרפורמות שהתרחשו בו, במדינות השכנות, מהוות ראייה הן לנחיצותו של שינוי והן לאפשרות לבצעו. מצב זה לוכד נשים וגברים בתוך מערכת משפטית דתית, שאין ביכולתם להחלץ ממנה, ואין ביכולתם לשפרה.
ההפגנות בלבנון הוכיחו שללבנונים רבים נמאס ממצב זה. הם דורשים מערכת אזרחית - לא במקום בתי המשפט הדתיים, אלא בנוסף להם - עבור אלה שמעוניינים להתחתן בארצם, אך בוחרים להימנע, מכל סיבה שהיא, מהמערכת הדתית. בישראל, נישואים אזרחיים הוצעו מעת לעת כפתרון נקודתי ל"פסולי חיתון", כלומר אלה שהרבנות מטילה ספק ביהדותם: פתרון זה מכפיף גם אותם לבתי הדין הרבנים, אשר מחליטים על "זכאותם", ולצד זאת מונע את הפתרון מזוגות שמעוניינים בפתרון כזה, גם ללא "זכאות" מעין זו. מסלול אזרחי, כמו זה שמציעים לבנונים רבים היום, הוא אינטרס של נשים יהודיות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות בישראל - מסלול שמושתת על שיוויון חוקי בין בני הזוג. מסלול כזה יכול לאגד נשים מקבוצות דתיות שונות בדרישה משותפת, בדומה לדוגמה הלבנונית.
לצד זאת, ניסיונן של מדינות האיזור, בין אם ירדן ובין אם מרוקו, שהצליחו לחולל רפורמות מהותיות בחוקי המעמד האישי, מוכיח כי חוק המעמד האישי הוא מעשה ידי אנוש, ולכן אפשר לשנותו - ומודלים כאלה קיימים ברבות ממדינות האיזור. בין אם נוצר מסלול אזרחי ובין אם לאו - גם מי שבוחרת וגם מי שבוחר במסלול הדתי, ראויים לחוק המותאם לרוח הזמן. ארגוני נשים וארגוני החברה האזרחית הצליחו לחולל שינויים חוקיים ונורמטיבים בסוגיות הנוגעות למעמד אישי. לישראל יש מה ללמוד מניסיונן של מדינות האזור, לעודד שיח אזרחי בסוגיות אלה ולחולל שינוי אמת.
ד"ר ליאת קוזמא היא מרצה בכירה בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חוקרת ומלמדת היסטוריה של נשים ומגדר במזרח התיכון המודרני.
הכותבת היא ממארגני כנס בנושא "נשים פלסטיניות ומעמד אישי בישראל: עשרים שנות מאבק", שהתקיים השבוע באוניברסיטה העברית, ביוזמת מכון ון ליר, עמותת "סיכוי" ומרכז דיראסאת, ובמימון האיחוד האירופי.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.