בחודש פברואר 1965, ג'ימס בבל, ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, דרש בכנסייה Brown Chapel בעיר סלמה, אלבמה. באותו בוקר הוא השתתף בהלווייתו של ג'ימי לי ג'קסון, שהוכה למוות לעיני אמו וסבו בהפגנה למען זכות ההצבעה לאפרו-אמריקנים. בדרשתו, שרטט בבל חזון להמשך המאבק למען זכות הבחירה. הוא העלה את הרעיון הרדיקלי, של צעדה בין העיר סלמה לבירת אלבמה, מונטגומרי. הוא הקריא ממגילת אסתר את הפצרותיו של מרדכי באסתר, שתלך לשוחח עם המלך למען בני עמה. הוא הציע כי הגיע העת לאפרו-אמריקנים לסכן את עצמם, ולהגיע אל המלך, כלומר אל מושל אלבמה, שישב במונטגומרי.
באותו הערב נולד הרעיון לצעדה של מאות אנשים שתחלוף לאורך 80 קילומטר, באזור אלים ומסוכן, ושתשנה את התודעה הציבורית כדי לקדם חקיקה שתאפשר לאזרחים אפרו-אמריקנים להצביע באלבמה. רבנים רבים נעצרו ואף נפצעו במאבק הארוך להעניק לשחורים זכויות אזרח. הרב ארתור לויבלד מקליבלנד נפצע קשה ב-1964, כשהותקף על-ידי לבנים שנמנו עם תומכי הפרדה, בעת שניסה לסייע לאפרו-אמריקנים להירשם להצבעה. ביתו וקהילתו של הרב פרי נוסבאום, פעיל למען זכויות הצבעה מג'קסון שבמיסיסיפי, הותקפו פעמיים ב-1967.
לקראת המצעד בסלמה, קרא ד"ר מרטין לותר קינג לאנשי דת מכל הדתות, השותפים לאמונה כי כל בני האדם נבראו שווים, לתמוך בצעדה. הוא חיפש שותפים ל"וודאות המוסרית" של הצורך בשוויון. עשרות הרבנים שנענו לקריאה, הגיעו כדי לתמוך במאבק ההיסטורי לשוויון, וגם כדי לבטא את הממדים היהודים של המאבק. חלק מן הרבנים שנעצרו ביומם הראשון בסלמה, צמו את תענית אסתר בכלא. בסיומו של הצום הם קראו במגילה, ותרגמו אותה בהשתתפות כל האסירים האחרים של המאבק. הרבנים הובילו דיון על הנרטיב המקראי, המתאר עם שלם הנרדף בשנאה, ושזוכה לישועה באמצעות מנהיגות אמיצה.
אבי ומורי, הרב זאב קלמן, שהיה בין מנהיגי התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב, ליווה למצעד את הרב אברהם יהושע השל, שצעד בראש המצעד, שלוב ידיים עם הכומר מרטין לותר קינג, בעקבות קולם של נביאי ישראל. אבי היה מהגר מאירופה, שלא שכח מעולם את ההזדמנויות שנפתחו לפניו כאמריקני, ורצה לוודא כי אותן זכויות והזדמנויות יהיו לכל האמריקנים - מכל הגזעים. הוא היה "רב עם זקן": כשהייתי ילדה הוא סיפר לי שבמהלך המצעד, ילדים אפרו-אמריקנים ניגשו אליו, ושאלו אותו "האם הוא סנטה קלאוס". הוא ראה בכך סימן לשמחה של הילדים, על נוכחותו לצדם.
ההשתתפות במצעד הייתה אחד מרגעי השיא בחייו של אבי, וגם לאחר מכן הוא המשיך להיות פעיל מאוד במאבק לשוויון הזכויות של האפרו-אמריקנים. מעורבות זו באה מתוך הרקע היהודי-חסידי שלו, שאפשרה לו לראות את הניצוץ האלוהי בכל אדם. ב-21 במרץ, בניסיון השלישי, לאחר מאבק משפטי וציבורי, יצא המצעד לדרך. ב-25 למרץ, לאחר ארבעה ימים של צעידה, הגיעו 25 אלף איש ואישה לבירת אלבמה. במהלך המצעד הודיע הנשיא לינדון ג'ונסון על כוונתו לחוקק חוק, שיאפשר הצבעה של אפרו-אמריקנים בכל דרום ארצות-הברית. אלפים מהמפגינים שהגיעו למונטגומרי חבשו כיפות, מתוך כבוד והכרת תודה לרבנים שליוו את המצעד. הם כינו את הכיפות "כובעי חופש".
השבוע אנו מציינים 50 שנה למצעד המהפכני הזה. המצעד היה אירוע פוליטי מרתק ומרגש, אך הוא היה גם אירוע דתי. 50 שנה אחרי, מתוך הפרספקטיבה הישראלית, קשה לדמיין מעורבות דתית אינטנסיבית כל-כך במאבק לחופש ושוויון. במציאות הישראלית, הכיפה נתפסת כמזוהה עם לאומנות, עם שוביניזם, עם הומופוביה.
אנו חוזרות למצעד בסלמה מפני שאנו מאמינות כי שם טמון הפוטנציאל של הסיפור היהודי לחולל שינוי. הסיפור היהודי הוא שלנו זהו סיפור השחרור מעבדות; זהו סיפור של מאבק למען שוויון, גם אם הוא נתפס כחסר-סיכוי, וגם אם הוא כולל בתוכו סיכונים; זהו סיפור של חתירה חסרת פשרות לצדק. אנו, בתנועה הרפורמית, מאמינים כי הסיפור היהודי הוא אחד המפתחות למהפך, שהחברה הישראלית צריכה לעבור כדי לבער את תופעות הגזענות וחוסר הצדק. תפקידנו הרבני הוא להצטרף למאבק, לקחת את הסיכון, ולהפוך את הכיפה לכובע החופש.
הרבה נעמה קלמן היא דיקנית ההיברו יוניון קולג', המוסד המכשיר לרבנות רפורמית בישראל. אביה צעד בסלמה ב-1965. הרבה נועה סתת היא מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.