וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אין כמו אלמנה בשביל הכסף

בדיוק סיימתי לדבר על דולב, באנגלית, בפני 1,200 יהודים אמריקאים שהגיעו לערב התרמה ופתחו את הארנקים. זו הייתה המטרה כמובן: אין כמו אלמנה נמוכה וחייכנית עם אודם אדום כדי לעזור לגייס תרומות

מיכל קסטן קידר. דרור עינב
סיגריה עם אמא של סיינפלד. מיכל קסטן קידר | צילום: דרור עינב/דרור עינב

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

"life is a bitch", אמרה לי האמריקאית שיצאה לעשן איתי סיגריה במרפסת. החיים מחורבנים, בתרגום ספונטני ומאד לא מדויק, אבל מעביר את רוח הדברים. עמדנו לנו במרפסת של מלון מהודר 5 כוכבים בהוליווד שליד מיאמי, עם כוס וויסקי משובח ביד אחת, סיגריה ביד השנייה, חיוך על הציטוט המדויק להפליא ודמעות בעיניים.

אני בדיוק סיימתי לדבר על דולב, באנגלית, בפני 1,200 יהודים אמריקאים שהגיעו לערב התרמה לארגון ידידי צה"ל. הנאום היה מוצלח. כולם התרגשו, מחאו כפיים בהתלהבות, בכו ופתחו את הארנקים. זו הייתה המטרה כמובן. אין כמו אלמנה נמוכה וחייכנית עם אודם אדום כדי לעזור לגייס תרומות. ולא שהרגשתי רע עם זה. הכסף הולך למטרות טובות, והאגו שלי מסתבר מאד אוהב שמלטפים אותו. אחרי הנאום כולם חיבקו אותי, הודו לי שאני מזכירה להם את הקשר שלהם לישראל, ואת החשיבות של צבא חזק. ואני רק רציתי כבר לשתות ולשכוח. כי אני מעדיפה להזכיר לאנשים את הבעייתיות בצבא חזק, שהוא מאפשר לממשלה לברוח מהסכמים. אני מעדיפה לדבר על המחיר הקשה של המלחמה, ולא להיות הנציגה והדוגמה לעם ישראל החזק שהשתקם מהשואה. השתקמנו כבר מזמן, הגיע הזמן להתקדם.

אז כשברחתי החוצה לנשום אוויר נקי ממליצות, האמריקאית באה אחרי. היא הייתה דוגמה טיפוסית לרוב הקהל. מבוגרת, עם שמלה חגיגית ומנצנצת בדיוק במידה. תסרוקת של אמא של סיינפלד, מתה על ביבי המנהיג החזק, ועם לב יהודי חם (בלי ציניות). ואז אמרה לי שדיברתי לעניין ושהיא מזדהה. הבן שלה נהרג בתאונת דרכים לפני 26 שנה, ולא, הזמן לגמרי לא עשה את שלו, אם כבר אז עשה את שלו לאחור והיא יותר כואבת ויותר מתגעגעת, גם בנוף ומזג האוויר המדהימים של מיאמי ביץ'. וכן, לייף איז א ביץ'. החיים מסריחים לגמרי. אי אפשר להתרגל לרעיון שאיבדת אדם כל כך אהוב כל כך מוקדם בחיים, שאיש כה צעיר מסיים את חייו לפני שהספיק לחיות.

מיכל קסטן קידר ובעלה דולב קידר. מהאלבום המשפחתי, באדיבות המצולמים
לא היה שם כדי לקבל את הצל"ש. מיכל עם בעלה, סגן אלוף דולב קידר/באדיבות המצולמים, מהאלבום המשפחתי
כשסיפרו על הקרב שבו נהרג, הוא חייך אלי בחזרה, ואפילו הצלחתי לדמיין שהוא מרים אלי את הגבות העבותות שלו. וככה כמעט שלא בכיתי בטקס שבו הייתי אמורה להתחבק עם בעלי הגיבור, ונותר לי רק לחבק צל"ש קר ודומם, שכמו שציפיתי, לא חיבק אותי בלילה שאחרי

היא סיפרה שבשבעה, הגיע אליה רב הקהילה והתחיל להסביר לה שאלוהים יודע מה הוא עושה, ושעכשיו אלוהים שומר לה על הבן שלה, וכנראה הוא רצה שהוא יהיה איתו שם למעלה. והיא אמרה לו "אלוהים שלך יכול ללכת להז...". ומאז היא לא דתיה, ורק שולחת את הילדים שנותרו לה לבתי ספר יהודיים, כדי שילמדו עברית. ואני, למרות הדמעות וההלם והבלבול שאחזו בי אחרי שדיברתי וסיפרתי על דולב במשך חמש דקות, צחקתי, והרמנו כוס לחיים על המשפט שלה, ונכנסתי איתה חזרה לאולם, לאכול ולראות איך האהבה של האמריקאים לנאום שלי מתרגם להמון דולרים. בכל זאת אמריקה.

והייתי כ"כ מבולבלת. כי רציתי להיות צינית ולצחוק בלב על האירוע, על האמריקאים שעומדים בתור כדי להצטלם עם קצינים צעירים שהטיסו מהארץ במיוחד לצילומים, כמו בובות שעווה במוזיאון, ומסתובבים עם כובעים של סיירת חרוב בגיל 70, ולא מפסיקים לדבר על השואה. אבל נזכרתי שגם אנחנו הצטלמנו עם משמר המלכה בלונדון, וראיתי בין הקהל הרבה קשישים עם מספר על היד, ובאמת יש משהו מחמם ביהודים שמעולם לא חיו בישראל, אבל חשוב להם לשמור על קשר, ועושים זאת דרך תרומת מלגות לימודים לחיילים משוחררים. נורא קשה להישאר ציניים אל מול מטרות טובות ואנשים נדיבים.

שבוע עמוס עבר עלי. לקחתי חופש מהכתיבה, כי הייתי צריכה למלא את תפקידי כאלמנה ייצוגית במשרה מלאה. זה התחיל בטקס חלוקת הצל"שים של אלוף פיקוד דרום. גם הוא היה אירוע מוזר. לפחות לי. היו שם מלא קצינים חיים, ואני הייתי שם כנציגת הקצין המת שלי. והיה כיבוד. סך הכל זה אירוע משמח, הרבה קצינים חיים מקבלים עיטור על הגבורה שהפגינו בקרב. אבל לא ממש רציתי לאכול, כי לא היה לי עם מי להצטלם ואת מי לחבק. בעצם חיבקתי הרבה אנשים. הרבה קצינים שהם חברים של דולב. וניסיתי להיות מצחיקה כמוהו, ודברנית לעניין עם קורטוב של הומור ורכלנות כמוהו, אבל זה לא היה הוא. וגם אני וגם החברים שלו ידעו את זה, וניסינו להתעלם מהתחושה אבל לא ממש הצלחנו.

ואז התחיל הטקס, וגיליתי שהשתניתי. כשהקרינו תמונות גדולות של דולב על המסך לא בכיתי. גיליתי שאני מסוגלת להסתכל לו בעיניים היפות שלו שעל המסך הגדול, ולדבר איתו בשקט. צחקתי איתו על השופר החגיגי שניגן בטקס, ועל החצוצרנים שעמדו ביציעים עם ספוטים מכוונים עליהם. עשיתי לו פרצופים מצחיקים כשסיפרו על הקרב בו נהרג, והוא חייך אלי בחזרה, ואפילו הצלחתי לדמיין שהוא מרים אלי את הגבות העבותות שלו. וככה כמעט שלא בכיתי בטקס שבו הייתי אמורה להתחבק עם בעלי הגיבור, ונותר לי רק לחבק צל"ש קר ודומם, שכמו שציפיתי, לא חיבק אותי בלילה שאחרי.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו. באדיבות המשפחה
מדי פעם אני מסתכלת הצידה כשאני נוהגת, ורואה אותו מחייך אליי מהמושב לידי/באדיבות המשפחה

סוף סוף הצלחתי לנשום

ואחרי שגיליתי שהשתניתי המשכתי עם המשחק של לדמיין את החיוך. מדי פעם אני מסתכלת הצידה כשאני נוהגת, ורואה אותו מחייך אלי מהמושב לידי, רגע אחרי שהוא נרדם ואני מדמיינת אותו נוחר כל הדרך הביתה. הוא שוכב לידי ומחייך אלי כשאני קוראת עיתון על הספה. אפילו לקחתי אותו איתי למיאמי, וכשהקרינו את התמונה שלו בין כל תמונות ההרוגים על שלושה מסכי ענק במלון הגדול במיאמי, לא בכיתי. חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה, וצחקנו ביחד על האירוע המפואר שבו האמריקאים עומדים בתור כדי להצטלם עם שיר, המ"פ החמוד שדולב חנך וגידל.

אבל כשהתחילו להקרין על המסכים תמונות של דולב עם הילדים, הפסקתי לחייך. כי אני חושבת שהם לא מצליחים לדמיין אותו, וגם ליכולת הדמיון שלי יש גבולות. והחיוך המדומיין לא מדבר, לא מחבק ולא גדל ומזדקן איתי, הוא רק מחייך, ורק בדמיון. אבל גם כאן גיליתי שהשתניתי. כבר לא התפרקתי וצעקתי וכעסתי ובעטתי בכיסאות. רק חשתי עצבות גדולה. עצבות ענקית שבולעת אותי, אבל עדיין, למרות הכל, משאירה אותי במקום. ואמנם ענן אפור של עצבות התפשט מעלי ולא זז, אבל הוא אפשר לי להמשיך להתקיים תחתיו, לאכול ולשתות, ואפילו, בפעם הראשונה מזה חודשים רבים, לנשום.

בעלה של מיכל, סגן אלוף דולב קידר, נפל במהלך מבצע "צוק איתן"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully